בנקודת הבחירה

על מנת להתמקד בנקודת הבחירה, הבה ונבסס תחילה את אשר בררנו עד כה. ראינו כי נקודת הבחירה נקבעת על פי משתנים שאינם בהכרח נתונים לבחירה – נתונים פסיכולוגיים, גנטיים או ביוכימיים; לחצים חיצוניים מסוגים שונים ותוצאות של בחירות וחוויות קודמות של החיים. כל אלו משתלבים יחד לקביעת נקודת הבחירה של האדם. בהתאחדותם הם מניחים את האדם בנקודת בחירה מסוימת בכל זמן נתון בחייו. תיאוריות פסיכולוגיות המתיימרות להסביר התנהגות אנושית על סמך משתנים אלו יכולות, אולי, לשפוך אור על טבעם של הכוחות המנוגדים הפועלים באדם בכל רגע נתון. נכון שאותם משתנים מהווים רקע לניסיון. אבל לא יותר מזה – הם אינם מסבירים את הבחירה עצמה. כוחה המסתורי של הבחירה החופשית פועל בתוך המסגרת המעוצבת על ידי אותם משתנים. אכן ניתן להצביע עליהם, אולם את שורש הבחירה עצמו לא ניתן לאבחן או לפרק.

אדם החש כפייה לבצע מעשה מסוים, עשוי להיות קרבן של כוחות גנטיים או סביבתיים, כפי שביארנו. אם אכן ההכרח הוא חזק כל כך עד שבלתי אפשרי לעמוד כנגדו, אין לאדם זה בחירה חופשית בשטח זה, וממילא הוא אינו אחראי למעשיו. גם בית משפט יפטור את הפושע. במערכת הרוחנית גם כן אין אחריות למעשה שהוא באמת מחוץ לתחום הבחירה.^[1]

יש מצבים שנמצאים מחוץ לתחום הבחירה,^[2] כגון ילד קטן שאינו אחראי למעשיו; אדם מוגבל בשכלו בצורה קשה; אדם הפועל ללא הכרת מעשיו מסיבות נוירולוגיות מסוימות; אדם שעשה מעשה תחת איומי אקדח – יכול להיות שאלו פועלים מבלי שיש בידם אפשרות אחרת.

וסביב אותם גבולות ברורים יש "שטח אפור" בו קשה להחליט האם הבחירה באמת קיימת או לא. באיזו רמת לחץ צריך האדם להיות נתון על מנת שיאבד לו כוח הבחירה? דבר זה קשה למדוד. נושאים אלו עומדים לדיון בבתי משפט באופן קבוע. במקרה משפטי מפורסם באנגליה עמדו לדין שני ילדים שהואשמו בהריגת תינוק. בית המשפט התקשה להחליט האם הנאשמים היו בוגרים דיים על מנת שיישאו באחריות למעשיהם. שאלה זו קשה מאד בעולם המעשי^[3] אולם העיקרון בעינו עומד: כאשר בחירה אפשרית – קיימת בחירה חופשית, ויש לשאת באחריות לתוצאות.

דוגמא קיצונית להמחשת העניין תהא זו: ישנם מערכות משפטיות שבהן אדם שמבצע פשע כשהוא שרוי במצב פסיכוטי, ניתן להאשים אותו בפשע – אם הוא ידע שמה שהוא עשה הוא פשע. אפילו אם הוא שמע "קולות" שמצווים עליו לבצע את הפשע – אם הוא ידע שזהו מעשה אסור, היתה בידו האפשרות שלא לציית לקולות. כפי שציות לקולות אמתיים המעודדים ביצוע פשע אינו תירוץ לפשע, כך שמיעת קולות שאינם אמתיים אינה תירוץ. כל עוד ההתנתקות מהמציאות אינה באזור המודעות לפשיעה, שייכת אחריות והטלת אשמה. גם כאשר ניסיון מוסרי נוצר על ידי מצב תעתוע – השאלה הרלוונטית לנושא הבחירה היא רק האם ניתן היה להבחין בין טוב לרע והאם שליטה על המעשים נשארה אפשרית. יכול להיות שהמצב עצמו נוצר מעבר לבחירה חופשית – אולם אפשרות התגובה אליה נותרה פתוחה. קולות מדומיינים המעודדים פשע נשמעו ממקום שהוא מעבר לשליטת הבחירה החופשית – אולם אין הכרח לציית אליהם.

כפי שציינו, הנטייה המודרנית לפטור התנהגויות בלתי רצוניות או כפייתיות באופן אוטומטי אינה עולה בקנה אחד עם מבט התורה. רק כאשר ההתנהגות עצמה נמצאת מחוץ ליכולת הבחירה ניתן לפטור את האדם. כאשר ההתנהגות היא התנהגות נבחרת, אף אם אותם כוחות הדוחפים אותה אינם נבחרים, האדם אחראי למעשיו. וודאי שככל שהגירויים הכפייתיים חזקים יותר האחריות למעשה הולכת ופוחתת, וככל שהגירוי הכפייתי חלש יותר הולכת ועולה מידת האחריות. בדרך כלל אי אפשר למדוד את כוחם של המניעים המעורבים במעשה. אך העיקרון נשאר ברור: גירויים עלולים להיות בנויים ממערכת של תנאים שאינם תלויים ברצונו של האדם – אדם עשוי למצוא את עצמו עומד תחת אש צולבת של פיתויים וכפייה אשר לא נבחרו על ידו, אולם בתוך אותו מצב שלא נבחר, עליו לעשות מאמץ של בחירה. אנחנו לא תמיד בוחרים את הניסיונות שלנו – אבל אנחנו בוחרים את השביל עליו נהלך בתוככי הניסיונות.

לחצים חברתיים קובעים את טווח התגובות האפשריות לאדם בחברה כלשהי, אולם באיזו מהתגובות יבחר – נותר בידו. ניקח לדוגמא את המקרה של קבוצת נערים משכונת מצוקה שתקפו אשה שרצה לתומה בסנטרל פארק בניו יורק. היא נפגעה באורח קשה, והנערים שנעצרו הודו כי פגעו בה רק לשם הבידור – הם לא גנבו מאומה. המניע שלהם היה אך ורק לשם שעשוע. מקרה זה גרם סערה ציבורית משום שנעשה במשפטם שימוש בטענה חדשנית: עורך דינם טען להגנתם כי יש לפטור אותם משום שגדלו בשכונת עוני ומצוקה. חוסר ההשכלה, העוני, תנאי החיים האלימים ובתיהם ההרוסים מהווים סיבה מספקת לתרץ את המעשה שלהם, כך נטען. כיצד לשפוט טענה שכזו? מחד – בלי ספק, קשייהם החברתיים אמתיים. רק טיפש חסר רגישות יתעלם מעברם האלים ויראה אותו כחסר השפעה. מאידך, אם די במצבים חברתיים קשים כדי לתרץ התנהגות פושעת, אין אחריות לאיש: כל פשע וחטא אנושי יכול להיזקף ללחצים חברתיים או משתנים פסיכולוגיים. מהו האיזון במצב כזה?

התשובה צריכה להיות ברורה: אותם נתונים חברתיים שצוטטו על ידי ההגנה הם בהחלט רלוונטיים – הם שיצרו את המצב בו מצאו את עצמם אותם צעירים. רקע אלים של שכונת מצוקה עשוי אכן להביא את בוגריה לעמוד בפני ניסיון שכזה – הם בהחלט עשויים לראות אלימות כלפי אשה צעירה בתור סוג של בידור, צעירים שגדלו ברקע יותר מעודן אפילו לא היו מעלים בדעתם כזו התנהגות – היא תעורר אצלם בחילה. בשל כך, יש בהחלט מקום להטיל את האשמה למצב לרגליה של הסביבה שגידלה אותם – אולם רק על עצם האפשרות, לא על התנהגותם בתוכה. בתוך המצב הנתון של הפיתוי נותרה האפשרות פתוחה – לפגוע בקרבן חסר ישע ולהנות הנאה מזה, או לחשוב על הסבל שהם עצמם היו חווים אילו אותם תקפו, ונמנעים ממנה. אכן הרקע לא היה נתון לבחירתם, אולם בתוך המצב ההוא הם בחרו. וכמובן אשמה מבחינה משפטית קיימת כל עוד האפשרות השנייה היתה באמת קיימת.

אנחנו תוצר של החברה והמשפחה בה גדלנו. אותם נתוני פתיחה הם המציבים את תנאי החיים ההתחלתיים. לאדם שגדל במשפחה הרוסה או אלימה יהיו מגוון נתונים מנטליים ורגשיים שיגדירו את אפשרויות חייו בצורה מסוימת ואולי אף מצומצמת ביותר. אותם תנאי חיים מגדירים את מצבו ובהתאם להם עליו לבחור ולחצוב את נתיבו. בחירותיו יהיו מוגבלות על ידי אותם נתונים – אפשרויות אחרות תהיינה פתוחות בפני מי שחווה תנאים שונים משלו, שאף פעם לא תהיינה פתוחות בפניו. אולם אין זה מונע ממנו בחירה חופשית – הבחירה החופשית שלו חייבת להתבטא במסגרת התנאים שמיקמו אותו בעולם. יש שנהנים ממגוון רחב של אפשרויות, ולאחרים, מגוון מצומצם מאד. איזה חלק יקבל כל אחד אין בידינו לבחור. אולם ההתמודדות המרכזית של החיים אינה זו. פחות יעיל לאבחן את סיבות תנאי החיים הספציפיים של אדם, ויותר יעזור לברר אלו אפשרויות פתוחות לפניו בתוך אותם גבולות קבועים.

החברה, תחלואיה ומצוקותיה מהוות מטרות נוחות לכל האשמות כאשר מדובר בנוער במצוקה העומד בפני אפשרויות של פשע ואלימות – אולם לא ניתן להאשים אותן בבחירה ספציפית של נער מסוים במצב מסוים. כל עוד באמת היתה פתוחה בפניו יותר מאפשרות אחת, הוא היה אדם חופשי לבחור. גם אם המשיכה לאחת מן האפשרויות היתה חלשה בהרבה מהמשיכה לבחירה השנייה, כל עוד היא היתה פתוחה בפניו הוא היה יכול לבחור בה ולכן יהיה אחראי על בחירתו.

משפחה הרוסה תהיה אכן אחראית לאפשרויות העומדות בפני בניה. גם כאשר האופציות שלהם דומות לאופציות של אחרים, הבחירה שלהם תהיה קשה יותר. אך שוב, כל עוד באמת ישנה אפשרות פתוחה, הבוחר אחראי לבחירתו. ככל שהניסיון קשה יותר תהיה פחות אחריות בהתאמה; וכאשר יגיע לקו האדום שאחריו אין אפשרות לבחור – כלומר, אף אם לאחרים עוד קיימת האפשרות, אולם לאדם זה אין – הוא לא יהיה אחראי לבחירתו. אם דבר הוא מעבר ליכולתו, אין מי שיראה אותו כאחראי לכך. במקרה כזה האשמה מוטלת על אותם נתונים שיצרו את המציאות שחייבה את מעשיו.

כל זה נכון גם בכיוון השני – כאשר תנאי חיים מסוימים, משפחה או חברה בה גדל אדם הם שחינכו אותו לרגישות לזולת, אזי החברה והמשפחה והסביבה הם שלוקחים את "הקרדיט" על כך שפשע ואלימות הם "מחוץ לתחום" מבחינתו. אי אפשר לשבח אדם כזה על כך שלא פשע – הוא לא היה יכול לעשות זאת. אפשרות זו לא היתה פתוחה בפניו. הוא לא היה יכול לבחור בה, ומשכך אי אפשר לתת לו שכר על "בחירתו" בטוב. זו לא נקודת הבחירה שבה פועל אדם זה.

הביולוגיה גם היא מגדירה גבולות. אדם עשוי להיוולד עם נטיות להתנהגות שטבועים עמוק בנתיבים נוירולוגיים או ביוכימיים. אבל, כמו שכבר אמרנו, גם כאשר משיכה להתנהגויות מסוימות היא תוצאה ממבנה מוחי, אין זה מעמיד אותו באופן אוטומטי מחוץ לאפשרויות הבחירה. אדם בעל מבנה ביוכימי או גנטי מסוים עשוי לחוש משיכה להתנהגויות מסוימות, אולם לא כל משיכה פירושה אונס שבלתי אפשרי לעמוד כנגדו. כמובן, כאשר הגירוי נמצא ברמה של כוח שאין לעמוד מולו, מתבטלת הבחירה החופשית. אולם כל עוד הגירוי פחות מכך, גם אם המשיכה חזקה מאד, ניתן לעמוד כנגדה ולהתנגד לה כמעשה של בחירה. ישנן גישות פסיכודינמיות מודרניות שכפי ההבנה המקובלת, רואות קשר נסיבתי ישיר בין נטיות גנטיות וביוכימיות למעשים. מבנים מסוימים נחשבים למובילים להתנהגויות מסוימות כאשר כל שינוי או תיקון אינו נחשב לאפשרי. זוהי טעות יסודית – נטיות גנטיות או ביוכימיות של מבנה פסיכולוגי מסוים לא תמיד מחייבות התנהגות מסוימת. גם כאשר הבחירה היא קשה ואנשים ללא המבנים הללו אינם מבינים את הקושי בדבר או הגירוי לכך כלל, כל עוד ההתנהגות היא בתחום האפשרי, הבחירה פתוחה.

גם כאשר התמכרות תואמת למצבים מסוימים של המוח, יכול להיות אפשרות לדחוק אותה ברמה זו או אחרת. יש התמכרויות שניתן לדכא עד כדי כך שאינן באות לידי מימוש למעשה, ויש שניתן להתגבר עליהן עד שהן נעלמות פחות או יותר. וכן להיפך, יש רמות של התמכרות שלא ניתן להתגבר עליהן והן מובילות למעשים בלתי נשלטים, בהם בחירה אינה מעשית. במצב כזה הפתרון היחיד עשוי להיות נטילת תרופות או טיפולים אחרים – ולעתים אפילו אלו לא יספיקו. עם כל זה, הנקודה המרכזית כאן היא שגם כאשר נמצאים ופועלים במוח כוחות כפייתיים, הבחירה אינה תמיד נעלמת.

אם נגדיר כפייתיות במונחים של נקודת הבחירה נאמר כי התמכרות מזיזה את נקודת הבחירה לאזור שבו יש להשקיע מאמצים כדי להילחם בה. אדם שאינו מכור פועל בשטח שאין בו משיכה משמעותית שיש להתמודד כנגדה – הוא לא חש את המשיכה לחוויית ההתמכרות ואינו צריך להשקיע מאמצים כדי לבחור את בחירותיו. חוויה זו וגירוייה אינם "מדברים" אליו; הוא פשוט לא נמצא שם. הוא רק יכול להתבונן מבחוץ על חוויה שלא מתייחסת אליו כלל.

אדם שמתמודד עם ניסיון צריך להילחם בקרב קשה עם אויב אישי שלא קיים לאחרים. וכמובן הוא אינו יכול לדמיין את אויביו של זולתו – עבורו הם לא יותר מתוצר מדומיין של מוח קודח. כל אדם חי בגובה אחר על סולם מבחני הבחירה החופשית; האחד מטפס על הרים בגובה כזה שאינו נראה לאחרים, בעוד משנהו נלחם כדי לעלות על מה שנראה כגבעות מזעריות לעומד במיקום גבוה יותר.

בנקודת הבחירה

כעת, כאשר פרוש בפנינו שדה המערכה שבתוכו מתבצעת הבחירה, הבה ונבחן את מעשה הבחירה בעצמו.

אפשר (לפחות בתיאוריה) להסביר ולהבין לגמרי מה הציב את האדם בנקודה מסוימת של בחירה. אולם לא ניתן להסביר (אפילו לא בתיאוריה) מדוע הוא בוחר כפי שהוא בוחר. המצב נעול במקומו על ידי גורמיו, אולם הבחירה נותרת חופשית.

כך לדוגמא, אשה צעירה שנעצרה בפעם העשירית באשמת גנבת ממתקים ממרכולים. היא אינטליגנטית ועשירה – יש לה די ממתקים, וכסף. עם זאת, היא חווה ריגוש חזק מאד בשעת גניבה. יהא על הפסיכיאטר המטפל להעיד בפני בית המשפט כי היא מבינה שמעשיה אסורים. היא בוודאי מודעת לכך שאסור לגנוב אולם יש לה משיכה להתנהגות שאין לאנשים אחרים.

וכעת לשאלה שתעמוד בפני בית המשפט להכרעה: האם היא אחראית למעשיה? התאווה לגנוב היא כרגע מחוץ לתחום הבחירה שלה. יש לה משיכה אמתית ותשוקה עזה, ויתכן בהחלט ששורש הבעיה נעוץ בתחום שהוא מחוץ לאזור החופשי שלה. כרגע היא אולי אינה יכולה לדכא את התאווה. אולם אם מעשה הגנבה נמצא בתוך תחום הבחירה החופשית שלה, היא אחראית למעשיה. כל עוד היא אינה מנותקת מהמציאות בתחום זה – כל עוד היא יודעת להבדיל בין טוב לרע ואין כוח מניע שבלתי אפשרי לעצור אותו, היא נותרת חופשיה בנקודת הבחירה כאשר היא מושיטה את ידה לממתק.

שוב, כפייתיות מסוימת יכולה להיות בלתי רצונית. במקרה של קלפטומניה עובדת המשיכה יכולה להיות מחוץ לתחום הבחירה; היא לא בחרה שיהיה לה ניסיון באזור הזה. האחריות לכך עשויה להיות סביבתית, גנטית או אחרת. אולם כרגע הבחירה שלה היא בין לגנוב ל-לא לגנוב וזה כן בתחום האחריות שלה. האם תיכנע לכוחות הטבע שלה או תתייצב מולם ותשלוט בהם? זהו המבחן שלה, וזה הביטוי של הבחירה החופשית שלה.

כאשר היא מתגברת על המשיכה, היא גדלה. ככל שהיא מבטאת את רצונה החופשי במסגרת הניסיון שלה היא מחזקת את כוח הבחירה. לאדם אחר הניסיון הזה יהיה זניח – עבורו לא תהיה כל צמיחה עם התגברות עליו. עבורו אין זה מבחן, ואם אין מבחן אין שכר.

מובן כי בית משפט אנושי אינו יכול למדוד את המאמץ הנדרש על מנת להתגבר על ניסיון מסוים. דבר זה הוא נושא אישי פנימי. בית משפט אנושי צריך ליישם סטנדרטים קבועים ולכן יכול להיות ששני אנשים שפשעו באותו פשע יענשו באותו עונש למרות ששניהם חוו התמודדות פנימית שונה לחלוטין בביצוע הפשע. אולם הצמיחה או הנפילה הרוחנית של כל אחד תהיה שונה לחלוטין; המציאות הפנימית של כל אחד תשתנה בהתאם לקושי שהוא חווה בהתמודדות שלו עם הניסיון.

[1] ראה רבי צדוק הכהן מלובלין, (צדקת הצדיק מג) על מגבלות של השליטה העצמית במצבי גירוי חושני קיצוניים. למרות שישנם מצבים כאלה, אדם אינו יכול לפטור את עצמו מבחינה חוקית על ידי טענה שהפיתוי היה חזק מיכולת השליטה שלו.

לא כל המצבים הנראים כנשלטים הם אכן כאלה: לעתים ה' מכריח את הבחירה. הקשר של יהודה ותמר הוא דוגמא לכך. לאחר המעשה נודע על ידי בת קול שמעשה זה היה מעבר ליכולת השליטה (סוטה י, ב; מכות כג, ב).

[2] ראה משך חכמה, שמות, על האפשרות להתעלות מעבר לבחירה; וכן להלן, פרק כ.

[3] זוהי בעיה נפוצה: העקרונות הם ברורים אך יישומם במציאות עשוי להיות קשה. ההלכה היא ברורה, אך על מנת ליישם אותה במציאות נדרשים למדנות וותק רב שנים בלימוד תורה. היכולת לעשות זאת באופן קבוע ומדויק היא אחת המאפיינים של גדלות בתורה.