דרך של נפש – תהליך ריפוי
שלומי כלום
קורה לכן שאתן מרגישות אבודות בקוסמוס?
בדרך כלל לא מרגישים את זה כשעושים קניות ברמי לוי ומתקדמים עם הרשימה מעגבניות לאבקת כביסה ולמארזי טישו. בתוך עולם המעשה, טרודים בריצות האינסופיות, לא מרגישים בריק. אבל כשאת עוצרת את העצירה שלך ובאה כדי לשמוע קצת את עצמך, קצת לדבר עם הקב"ה, קצת לנשום פנימה ולהסתכל על החיים, באופן מאוד מאוד נורמלי, ההתחלה של מפגש כזה היא: "נו, אז מה שלומך?" והתשובה היא: "שלומי כלום" או "שלומי לא" או "אין שלומי"..
אם נעצור ונקשיב ונחפש בפנים דיבור, אפשר שנשמע מין דיבור אמתי כזה, לא הפה שלנו אמר אותו; מישהו מבפנים ענה לנו. "כלום. שלומי כלום".
וזו התקדמות משמחת, לשמוע קול אמתי מבפנים. אבל התגובה שלנו היא סוג של לחץ: הי! מה! מה זאת אומרת כלום? בואי נחפש נושא, מה הבעיה! אתמול התעצבנו על מישהו / מחר נתעצבן על מישהו / נפגעתי / בואי נדבר על בעלי, על אימא שלו/י… בואי נחפש תפילה פרטית קלאסית כזאת, עם הדמעות והניקוז וההקלה.. בואי נחפש משהו, ואם לא נמצא, נמציא…
מאוד מלחיץ אותנו הכלום. כמו שקט ריק. כמו משהו תקוע. אבל בעצם, אם עוצרים כדי לחשוב, למה שלא יהיה כלום? כל כך מתרוצצים מבוקר ועד ערב, כל כך הרבה עומס ופרטים, כל כך הרבה רעש בקווים, הנפש שלנו מחכה ומחכה, קבורה מתחת לכל הערימות, מה אנחנו רוצים לפגוש כשאנחנו מתקרבים אליה סוף כל סוף, אש בוערת? שרפים עפים? געגועים? כיסופים? מאיפה הם אמורים להגיע אלי ללב, מהרשימה של רמי לוי?
כלום הוא מצב מאוד נורמלי. שכיח ומובן.
זה תקין
יום אחד הסתכלתי אחורה על סידרה של תשובות למדור ייעוץ שיש לי בעיתון 'זרקור', ושמתי לב שכל התשובות התחילו בשיקוף של השאלה ולאחר מכן באמירה, "כן, זה לגמרי נורמלי".
לא תכננתי את זה. לא ניסיתי ליישם איזה כלל בסיסי בכתיבת תשובות בנושאים טיפוליים: 'שלב ראשון בכל שאלה או מצוקה – להרגיע קודם כל את הפונה'; לא, כתבתי את זה ממקום פשוט ואמתי. זה באמת נורמלי.
כשאתה מסתכל מהצד על אדם שמספר לך משהו שעובר עליו, אין לך אפילו פליאה. מה רצית? תסתכל! תסתכל על החיים, תסתכל על העומסים, תסתכל על עצמך, מה רצית שיקרה?
קודם כל תבין, איפה שאתה נמצא, זה נורמלי! כמעט לא יכול להיות אחרת! תסתכל רגע, תנשום עמוק, תפנים, אתה לא גרוע במיוחד. אתה לא דפוק במיוחד. נורמלי שזה ככה!
אגב, היה לי מדור גם בפורים, עם שאלה שוייזתא שלח. הוא אמר שהוא לא מצליח להחליט, כל שאלה ששואלים אותו, הוא אומר: "תלוי". עניתי לו: "זה נורמלי. אתה באמת תלוי. מה אתה רוצה? שתהיה לך זווית ראייה מוחלטת על החיים? אתה עף לפה, עף לשם.. איך תחליט אם אתה כל הזמן מתנדנד?"
אנחנו טסות על המסוע של המציאות עם כל השיגעונות שלה, ואז אנחנו סוגרות את הדלת (אשרינו!!) ומצפות מיד להזיל דמעות כמים, לדבר עם לב פתוח, או לפחות להגיע לשם בהמשך.. נו נו. הכלום הוא נורמלי מאוד.
דרך של נפש
הדרך שלנו היא פנימית, דרך של נפש, והנפש, אומרים הצדיקים, דקה ועדינה מאוד בשורשה. "הנפש היא יקרה מאוד, וצריך להיות זהיר בה ולשומרה מאוד".
יש לי אחריות על הנפש שלי, על המצב שלה. איפה היא סגורה, איפה היא פתוחה, איפה היא טועה, איפה היא אמיצה, איפה היא נבהלת ובורחת באוזניים אטומות, לא רוצה לשמוע אף מילה.
יש לי אחריות למצבי הנפשי, לאיכות הצליל בכלים הפנימיים שלי, ויש סיבה למה אני אני. למה הנשמה הקדושה שלי יצאה למסע עם הנפש המסוימת הזאת.
חז"ל מכנים את הנפש במילים "לא טוב". הנפש היא 'לא טוב' פשוט כי לא טוב לה. רוב הזמן היא מרגישה בודדה, חשוכה, מאוימת. היא לא יודעת מה הולך לקרות לה ברגע הבא, והיא מלאה פחדים וחרדות. היא זקוקה לי, שאחלץ לעזרתה.
נפש שלי יקרה מן העליונים. כמה צריך לעזור לה, לשמוע אותה, להבין אותה ולעשות לה מקום. כמה צריך להתפלל עליה ולהיות איתה.
ניתוח לב
יצא לי לנסוע לאיזו הרצאה מחוץ לעיר. בדרך חזור צלצל מישהו אל הנהג, ודבריו הדהדו מהרמקול של הדיבורית בכל האוטו. הבנאדם שהיה על הקו ביקש מנהג המונית טובה, נהג המונית עזר לו בטלפון וגם הבטיח לקפוץ אחרי המשמרת לסדר כל מה שצריך. האיש מעבר לקו שמח מאוד והיה אסיר תודה לנהג. לאורך כל הדרך השפה הייתה ספק עברית ספק שפת ביבים, אבל ככל שהוא נהיה שמח, זה נהיה גרוע ברמה שלא יכולתי לשאת את זה.
לפעמים קורה שלאנשים מסוימים עולה הדם לראש והם מתחילים להתעצבן על מישהו ופותחים כזה פה, שאתה באופן טבעי מרים את המטריה, מתכסה בשחפ"ץ, מרים רגליים ובורח. ההוא איבד שפיות ומי יודע איפה זה ייגמר.
אבל כאן היה אדם שמח ומכיר טובה, וכשהוא דיבר אני ממש נכנסתי לשיתוק. לא האמנתי, מה זה? הוא מדבר מהביוב? איפה הוא גר? איפה הוא חי? מה הוא נושם? מה הוא אוכל? מה הוא מוציא!
בחיים שלי לא חשבתי שאנשים יכולים לדבר ככה. ועוד מעליזות, מטוב, בכיף כזה. אני לא רוצה להיזכר בזה. זה היה נורא.
ואז קלטתי בחריפות, כמו שבכל החיים ביחד לא קלטתי, באיזה מקום מוגן ושמור אנחנו נמצאים.
אמרתי להשם: "אני מרגישה עטויה בכפפות ומסכה של מנתח, מכוסה כולי שכבות על שכבות של בידוד סטרילי, האם אני והיהודי הזה נמצאים ביחד באותו עולם? זה לא יכול להיות! אותי גידלת בבית מרקחת, והוא חי בביצה רוחשת יתושים ומזיקים".
ראיתי איך אנחנו מוגנים. מוגנים בנשימה. מוגנים בנגיעה. לא נמצאים בביצה וגם לא מתקרבים אליה. ואז, כשלרגע צף לי המראה הזה של אנשים עם מכסה על האף וכפפות על הידיים, הרגשתי כאילו השם אומר לי: "נו, כשהאדם עטוף ומחוטא, כשהאדם, באופן יחסי, מאוד נקי מחיידקים, אפשר לתת לו עבודות עדינות, מאוד רגישות ופנימיות."
אי אפשר לתת לאינסטלטור שהרגע גמר לטפל בבור ביוב מרכזי להיכנס לחדר ניתוח ולפתוח לב, חס ושלום. אבל מי שמחוטא ועטוף ומוגן יכול לפתוח מקומות מאוד עדינים.
הרגשתי שהשם אומר: "את מבינה למה אני מבקש מכם לעבוד כל כך עמוק בפנים ועוד יותר עמוק בפנים ועוד יותר עמוק בפנים? למה אני נותן לכם עבודה מאוד מאוד עדינה בתוך הנפש?
כי מכם אני יכול לבקש את זה. אתם שייכים לזה."
זה היה רגע של גילוי מרגש. רגע של הבנה פנימית אמתית. ככל שאתה נמצא במקומות היותר מוגנים, אתה יכול להיות שליח של הקב"ה למקומות יותר עמוקים.
מפחדת
היה לי דיבור עם משהי שחוותה פחדים מציקים. אתן יודעות איך זה הולך עם פחדים, בהתחלה בורחים מהפחד ומדחיקים אותו, אבל הוא מחפש את הסדקים שלו ופורץ ומזעזע ומציף בחרדות הלוך ושוב, שוב והלוך, עד שמוכרחים להתמודד.
אותה אחת הבינה שהפחד לא יכול להשתחרר משום מקום; רק דרך הפה. אין במערכת שלנו עוד חורים חוץ מהפה. אין לך מאיפה להעיף את זה. תדרוך על זה. תקפוץ על זה. תחנוק את זה. תיצוק על זה בטון. לא ילך. זה עקשן. זה חזק. הפחד – או כל רגש מודחק שבתוכנו – מחכה שנדבר עליו ונודה בקיומו: "כן, זאת האמת, אני מפחדת".
הכי מפחיד בעולם להגיד "אני מפחדת". אבל מאחר שכבר עשרים שנה ניסינו לברוח והמצב רק הלך והחמיר, אין דרך אחרת, אלא להגיד "האמת, אני מאוד מפחדת".
היא התחילה לתת לזה מקום, ויום אחד היא גילתה גילוי מדהים. הפחד שוב הציף, היא התחילה לברוח, ואז היא נזכרה שבעצם לא בורחים, אלא נשארים ומודים בפחד. ואז היא נורא פחדה. אבל לפחות היא פחדה את הפחד ולא פחדה מהפחד. היא נתנה לו מקום לצאת עוד ועוד ועוד.
ופתאום כמו קרן אור משמים העליונים, הבזיקה לה לתוך המוח, לתוך המקום המבולבל והחרד הזה, ההבנה, שגם אם היא נורא נורא מפחדת, וגם אם היא מרגישה פחד איום ומבעית, זה לא אומר שזה הולך לקרות. זה לא אומר שזו מציאות אמתית.
היא התקשרה אליי נרגשת: "איזה גילוי! פתאום הבנתי שגם אם אני ארגיש הכי מפחדת בעולם ממשהו מסוים, זה לא אומר שהמשהו אמתי! אני כל כך פחדתי לפחד, כי פחדתי שאם אני מרגישה ככה, סימן שמשהו איום אכן יקרה במציאות. כעת מתברר לי שזה שאני כל כך פוחדת מדבר, לא אומר שהוא הולך לקרות, זה רק מה שאני מרגישה עכשיו!"
זה היה בדיוק מה שהייתה צריכה להבין לתוך עצמה, בשביל לנשום, בשביל להתחיל להירגע, לאט לאט, תוך כדי הסערה.
אשר יגורתי מודחק
רבות מאתנו לוקחות אל הפחדים את הפסוק: "את אשר יגורתי בא לי" ונתקפות אימה. כי אם אני אפחד – זה בטח יבוא לי!
אבל את יודעת מתי "את אשר יגורתי בא לי"?
כשאת לא מעזה להסתכל עליו.
זה בדיוק מה שאומרים הצדיקים: "אם יש דין למטה אין דין למעלה". אם למטה את עושה דין לדברים, קוראת להם בשם, מתעמתת איתם מבחירה, מסתכלת להם בעיניים, אז הם לא צריכים לבוא לך. אבל אם אנחנו בורחים מדברים כל החיים, מתישהו, בסוף, הם יבואו לנו ממול, פשוט כדי שנתמודד איתם. כל עוד זה היה בפנים, לא התמודדנו. עכשיו כשזה בחוץ, אין לנו ברירה.
רק "אשר יגורתי" מודחק יכול לגרום נזקים. "אשר יגורתי" גלוי, מדובר עם הקב"ה, מקבל את המצב ומודה בו, עושה רק טוב.
הפחד הוא דמיון. הוא לא יותר ממשי מכל דמיון אחר. נניח שאת מדמיינת בצורה הכי מוחשית בעולם שאת נשר אדיר עם כנפי אבירים, כמה שלא תדמייני את זה לא תצליחי לעוף, נכון? אותו דבר עם הפחד. כמה שלא תדמייני את זה, זה לא יתרחש במציאות. אלא אם כן, כאמור, תברחי מהפחד מאוד מאוד ולא תהיה לו ברירה אלא לרדוף אחרייך.
מראה למעמקים
אחד היסודות הרוחניים בעולם, הוא שהמציאות מראה לנו דברים שאנחנו לא מוכנים להודות בהם. "כל הפוסל – במומו פוסל", ולרוב אין לו מושג שהמום הזה קיים בו.
למה אדם אחד הולך בעולם ומרגיש בגודל שלו ואתה נתקל כל הזמן במצבים ובאנשים שעושים אותך קטן?
כי אתה בורח ממשהו. והמציאות, שהיא מראה שמשקפת את עומק העומקים, מראה לך דברים מבפנים.
אבל אם אתה פותח ומסכים להודות, המציאות מסביבך מתחילה להירגע. כאב, אפילו גדול ועמוק, לא יכול להרוג או לפגוע, אבל כאב מוכחש הוא הסיבה מספר אחת לכל מה שקורה לנו.
כמו תרנגולת שמסתובבת כל היום בעפר, ותוך כדי שהיא מלקטת לעצמה גרעינים, היא מתמלאת אבק וגרגרי חול שנכנסים לה בין הנוצות. לא בריא לעור שלה, שיישאר שם החול הזה.
יש שתי אפשרויות.
אפשרות אחת שהקב"ה ברא בשבילה, שהיא תיתן התנערות אחת או שתיים, וכל החול יצא החוצה, בקלות, בטבעיות, ביעילות.
אבל אם היא לא רוצה, אם היא התייאשה, אם היצר הרע אמר לה – תקשיבי, מה, את יכולה להתנער? את? להתנער? נו באמת. השכנה שלך יכולה. שרה שנירר ע"ה יכולה. אבל את?
אז היא כבר לא מתנערת. היא החליטה שאין לה סיכוי, שזה לא שייך לה.
כמה זה כואב אם צריך לקחת אותה, להחזיק אותה חזק שלא תשתולל, ולהתחיל לנקות את העור הרגיש שבין הנוצות עם פינצטה.
בשום אופן לא כדאי לאבד את הבחירה, בשום פנים לא כדאי להתייאש. תנערי אותך! תגידי לקב"ה: "אני צריכה עזרה", ותראי איך את מפעילה את כל המציאות לטובתך.
לא רוצה לכעוס
יש רגשות שאנחנו עוד, איכשהו, מסכימות להרגיש. אבל יש רגשות שגורמים לנו בושה, שמפריעים לנו, שלא נעימים לנו. כשלאדם יש רגש שלילי בתוך המערכת, כל מה שהוא רוצה זה לא להרגיש את הרגש הזה.
דיברתי עם משהי שיש לה ניסיון קשה עם כעס, היא אמרה לי: "אני רוצה להיות שלווה, אני לא רוצה לכעוס בכלל".
אבל אם אנחנו מדברות מתוך נתוני הקרב, מהשטח שבו אנחנו נמצאות, ואנחנו מנסות לדייק, האם השאיפה שלה צריכה להיות רגועה ושלווה כמו השכנה שתמיד מחייכת בגינה – אני לא בטוחה איך היא מחייכת בבית, בגינה היא מחייכת – האם על זה היא אמורה להתפלל, "ריבונו של עולם, עשני שלווה ורגועה"?
או, מה שבוגר יותר, להגיד: "ריבונו של עולם, נתת לי נסיון קשה מאוד עם כעס. למד אותי להתמודד איתו. למד אותי לחיות איתו. למד אותי להתקדם איתו בצעדים קטנים, מילימטר אחר מילימטר, כיבוש קטנטן אחר כיבוש קטנטן. עזור לי להתקדם בשדה שבו הצבת אותי, שדה מוקשי הכעס…"
יש בי כעס, זאת עובדה. אני לא השכנה שלי, אני אני. ואני יודעת להגיד גם למה. זה מאוד ברור מאיפה באתי ומה עבר עליי. יש בי המון חומרים נפיצים. רגישים ומתקתקים. הניסיון מוכיח שכמה שאני מנסה לא להרגיש את הכעס, הוא מתעצם ברמה מפלצתית. סימן שלא זו הדרך.
אז הדרך היא, כפי הנראה, ללמוד לעבוד עם זה. זו תהיה תפילה מאוד לא בוגרת, ילדותית ואולי אפילו תפילת שווא להתחנן שוב ושוב: "ריבונו של עולם, אני לא רוצה לכעוס. אני לא רוצה לכעוס. אני לא רוצה לכעוס."
אם יש בי כעס. איך אני יכולה לא לכעוס?
תפקיד
לפני שנים פגשתי מישהי, שכילדה חטפה מאימא שלה מכות בלי הפסקה. השם ישמור, אמא שלה ממש האמינה שבכל דבר שקורה בבית היא אשמה והגיבה תמיד בסטירות ובמכות.
כעת היא אמא בעצמה, והסיוט של החיים שלה זה שהכעס ירד גם אצלה לידיים. שחס ושלום גם היא תמצא את עצמה מרביצה לילדים. אבל זה לא פשוט. היא לא השכנה הרגועה מהאגדות, היא נורמלית, ולמרות כל העבודה שכבר עשתה עם עצמה כדי להתרפא ממה שעבר עליה, עדיין יש גם לה נסיון לא פשוט של כעס. וחוץ מהכעס יש גם לחץ מתמיד, מה יקרה אם חס וחלילה.. גם היא.. כמו אמא שלה..
והלחץ הזה כמובן רק מגביר את המתח הפנימי ורק מעלה את הסבירות שבסופו של דבר משהו יתפוצץ ויצא משליטה, ואז כל מה שלא רצינו שיקרה יקרה..
איך היא יכולה להתמודד?
כל זמן שהיא תתפלל להיות שלווה ומדהימה כמו זאת או כמו ההיא, עוד לא התחלנו את העבודה. הרי סך הכול, כל אחד מאתנו קיבל מהשם יתברך את המשימות שלו למסע חייו.
את עומדת לפני השם בתפילה: "ריבונו של עולם, קח את זה ממני, אני לא רוצה את זה, זה מגעיל. זה פויה."
והשם אומר לך: "נשמה, אהובה שלי, סיכמנו שתרדי לכאן כדי להתמודד עם זה. אם אני אוותר לך את מאוד תתאכזבי כשתחזרי אליי. תבואי אלי בטענות: 'למה הוצאת לי את זה מהשדה? הרי סיכמנו שבשביל זה אני יורדת! את זה באתי לתקן! מראש ביקשתי ממך לטפל במטענים האלה והסכמת… אז מה אם כשהייתי למטה ביקשתי שלא, הרי הייתי עיוורת וטיפשה, היית צריך להתעקש…"
בדרך כלל השם באמת מתעקש. לטובתנו. בגלל שסיכמנו מראש.
לכן כל זמן שנבקש ממנו לא לכעוס זה לא ילך. בסוף בעזרת השם באמת לא נכעס, אבל לא על ידי שהכעס ייעלם מעצמו אלא על ידי שנלמד לחיות איתו. מעצמו הוא לא יעלם ולא ירדם. מובטח לנו שהוא ימשיך להיות עקשן וחזק. כי הוא התפקיד שלנו. הוא השליחות.
איפה שאתה רוצה
אז מה עושים?
קודם כל, אני צריכה לאפס את רף הבקשות שלי ולעשות אותן יותר אמתיות ולא ילדותיות.
במקום לבקש מהשם שאהיה מלאך, שאהיה חסודה, מופלאה, רגועה ושלווה, אבקש ממנו, ריבונו של עולם, תעזור לי לעשות את העבודה איפה שאתה רוצה שאני אעשה את העבודה.
ואם אני מאוד כועסת, אז אין לי ברירה, אני חייבת להסתכל על הכעס הזה בעיניים, ולחשוב מה אני יכולה לעשות איתו.
לנסות לזהות מה מקפיץ אותי, איך מקפיץ אותי, למה מקפיץ אותי, ומשם להתחיל לבדוק מה אני יכולה לעשות בזמן שהכעס עולה לי לראש. מה אני עושה בזמן כזה? אולי נסגרת בחדר? אולי יוצאת מהבית?
לא נעים… מה הילדים יחשבו?
נכון, קצת לא נעים. אבל הרבה יותר נעים מאשר אם לא תלכי ותישארי ותהרגי את כולם. עדיף לברוח ואז לחזור ולהגיד: "תקשיבו, כל כך כעסתי, שידעתי שעדיף לי לא להישאר פה ולהתפרץ ולצרוח ולהגיד מילים שאני לא רוצה להגיד. ברחתי עד שנרגעתי וחזרתי".
יכול להיות שהילדים יגידו, "וואי, האימא הזאת, מה היא בורחת כל חמש דקות". אבל בפנים, בעומק, הם לא יזלזלו. כי מצד האמת מגיעה לאמא הזאת מדלית זהב. אם היא הולכת כל פעם שהיא כועסת ופשוט מודה באמת ואומרת – אני מרגישה שאם אני אשאר פה זה יהיה לא טוב, אז אני הולכת בשביל שלא יהיה פה לא טוב – אין קדושה ואין צדקות יותר מזה.
הסיפור האמיתי
אבל תגידו לי, איפה יש סיפור כזה? איפה יש סיפור מנוקד בעיתון לילדים, על אישה מדהימה משכמה ומעלה, שכל פעם שכעסה הייתה בורחת מהבית? אין סיפורים כאלה, וחבל. אלה הם כנראה סודות התורה.
אני פוגשת נשים שהניסיון שלהן עם כעס הוא מאוד גדול. האירופאים פחות מכירים את זה. עם ישראל נחצה לשניים, חלק אחד הגיע לכאן בוער באש של ארצות ערב, וחלק שני הגיע קפוא מהקרחונים של אירופה. שניהם כואבים. אבל על הכעס קל יותר לדבר, כי הוא יותר מובן ומוחשי… על ניתוק ואיך מתמודדים איתו, יותר קשה לדבר.
אז אם בא לך זמן של כעס, תיכנסי לחדר, תסגרי את הדלת ותתחילי לנקז אותו במרחב המוגן של בינך לבינך ובינך לבין קונך.
נכון, זה טיפה מוזר, אבל עדיף ככה.
כשמפסיקים להתנגד לרגש ולריב איתו ולהכחיש אותו זה מרפא מאוד. זה הצעד הראשון, המוכרח, מחויב המציאות.
שום דבר לא ייפתח לך לגבי שורש הדברים, כל עוד את מפחדת ובורחת. רק אם תעצרי, תנשמי עמוק, תקבלי את המצב ותודי בו, תוכלי להתחיל להתמודד. כן, קיבלנו מהשם כל מיני מטענים ואני כאן כדי לעשות מה שאני יכולה.
יש לי מטען, אני לא מכחישה. מה עכשיו אני עושה כדי שהוא לא יהרוג? איפה הבור ביטחון? יש לי מקום סגור להיכנס אליו ולצרוח? אולי כרית אגרוף?
אף פעם לא ספרו לנו שלהיכנס לחדר ולהרביץ לכרית עד שכואב כבר לשתינו זאת גבורה. גבורה יהודית.
אבל כשמשיח יבוא וידפיסו עיתון לילדים יכתבו שם את הסיפור הזה, כי הוא הסיפור האמיתי.
