כל כוחות הנפש חיוביים ביסודם
אנו עמלים קשה מאד לעקור את המידות הרעות, לחתוך ולגזום אותן.
אבל ברוב המקרים הן פורחות מחדש, צצות ועולות.
כדי להצליח, עלינו לחשוף את שורש המידה, ולנתב אותה לצד הטוב.
מעתה המידה תגדל ותלבלב, והפעם במקומה האמיתי – בצד הקדושה!
"הגנב הקדוש"
בשנות קום המדינה, סביבות שנת תש"ח, היתה תופעה נרחבת של חרדים שעזבו את הדת. ומכל שכן שהחילונים – נשארו חילונים. היה נדמה כי הדת נסוגה והולכת…
אולם אך חלפו כעשרים שנים, ואירעה מלחמת 'ששת הימים' בשנת תשכ"ז, ואז התחילה מגמה הפוכה, שנודעה בשם 'תנועת התשובה'.
מה שהתחיל מכמה יחידים אמיצים שחזרו לצור מחצבתם, הפך לתנועה המונית, שהגיעה למאות אלפי יהודים, כן ירבו.
ובכן, מעשה באחד מאותם בעלי תשובה ראשונים, שהגיע אל רבו, וסיפר בגילוי לב:
עם כל המצוות אני מסתדר מצוין, ורק יצר הגניבה בוער בי ללא שליטה. בעבר הייתי "סוחב", או בלשון אחרת "משלים ציוד"… היום אני מבין שזו פשוט 'גניבה', אבל אני לא מצליח להפסיק, עוד לפני שאני שם לב, אני מוצא חפצים של אחרים אצלי בידיים…
"יש לי פתרון" – אמר הרב – "אתה תעבוד במחלקה למלחמה במסיון!".
בתחילה לא הבין התלמיד מה זה קשור, אולם זמן קצר לאחר ששובץ במחלקה המדוברת, כבר היה נתון בעולם אחר לגמרי: היה משיג מסמכים מפלילים, תוכניות זדון, פרסומי הטעייה, בטרם נתלו בלוחות המודעות… ידו השתרבבה במידע מסווג, כל מגירה בצד שכנגד – טמן בה אצבע, עירבב ושלף…
ומני אז, חדל מלגנוב סתם גניבות.
כי מכיון שהעלה את יצר הגניבה אל הקדושה, שוב לא השתמש בו יותר לעבירה (עפ"י שיעורי הרבנית ש. סיימון תחי').
כל כוחות הנפש הם חיוביים ביסודם
לפי דרך הפשט כוחות הנפש מתחלקים בין כוחות 'טובים' לכוחות 'רעים', ומקובל שיש להילחם בכוחות הרעים כדי להכניעם.
אולם הבעל שם טוב זיע"א ביאר כי גם הכוחות הרעים שורשם בקדושה, אלא שהם נפלו למקום לא נכון.
על כן, תפקיד האדם אינו להחריב ולהרוס את מידותיו הרעות, שזו עבודה קשה היפך הטבע שלא תמיד מצליחה.
עיקר התפקיד הוא להכיר בכל כח שלילי מאיזה שורש חיובי הוא מגיע, ולהחזיר את הכח לשורשו האמיתי בקדושה, ונמצא האדם מתוקן.
למשל, אדם שנפל לאהבה רעה, יכיר בכך ששורש מידה זו הוא באהבת ה', אלא שאצלו היא נפלה למקום לא טוב, ולכן עליו להטות את כח האהבה כלפי השי"ת, ונמצאת המידה מתוקנת ממילא.
כפי שהביא ב'נתיבות שלום':
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה (דברים כא, י-יא).
הפירוש, על פי מאמר הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, שבאמת אין רע יורד מן השמים, וכל המדות הרעות בשרשן הן טובות, וירדו לעולם עבור חלק הטוב.
והמלחמה של יהודי היא 'ושבית שביו', להוציא את מדת אהבה משביה ולהשיבה לשרשה בקדושה.
וזהו 'וראית בשביה אשת יפת תואר', שתראה את מדת אהבה שהיא מדה גבוהה כל כך, וחשקת בה ולקחת לך לאשה, שתשקיע את כל הכוחות להוציא את מדת אהבה ולהחזירה לשרשה ומקורה (עפ"י 'נתיבות שלום', כי תצא, עמ' קמד).
ריש לקיש משתמש בכוחותיו כדי להציל אנשים
כידוע, רבי שמעון בן לקיש, ובקיצור: 'ריש לקיש', היה בתחילה ראש גזלנים, ולבסוף חזר בתשובה ונעשה אחד מן האמוראים (עי' גמ' בבא מציעא פד, א).
הגמרא מספרת עליו, כי פעם אחת מכר עצמו ל'לודאי' – אומה של אוכלי אדם, ונטל עמו שק ובתוכו אבן.
אמר לעצמו, רגילים הם כי ביום שלפני המוות ממלאים את בקשתו האחרונה, כדי שיהיה דמו מתוק להם.
ואכן, כשנשאל מהי בקשתו האחרונה, אמר: "רצוני לקשור אתכם ולהושיבכם, ואכה כל אחד מכם מכה וחצי עם השק".
הם הסכימו, כי לא ידעו מה יש בשק.
קשר אותם והושיבם. כל אחד מהם כאשר הכהו מכה אחת, יצאה נשמתו, וכשיצאה נשמתו השמיע קול חריקת שיניים.
כדי שלא יבינו הנותרים שיצאה נשמתו, אמר לו ריש לקיש: 'וכי אתה צוחק עלי? עדיין נשאר לך אצלי חצי מכה!', וכך הרג את כולם, ויצא לחופשי (גמרא גיטין מז, א).
מתי אירע מעשה זה? ולשם מה עשה כן?
בספר 'תפארת יעקב' (גיטין שם) מבאר, שהיה זה לאחר שכבר חזר בתשובה ונעשה אחד מהאמוראים, והטעם שעשה זאת הוא כדי לכלות את ה'לודאים' מן העולם, בכדי שלא יהרגו עוד אנשים.
הרי לנו, שהכוחות איתם השתמש ריש לקיש בעודו גזלן, היו כוחות חיוביים, אלא שהם נפלו למקום לא טוב.
עתה, משחזר בתשובה, החזיר את הכוחות למקומם הנכון, והשתמש בהם כדי לכלות רוצחים מן העולם.
ריש לקיש משתמש בכוחותיו כדי להשיב גזילות
מסופר בתלמוד ירושלמי, כי פעם אחת התנפלו שודדים על רבי יוחנן וגזלו את כספו. לאחר מכן נכנס רבי יוחנן לבית המדרש, והיה ריש לקיש שואלו דבר הלכה, אך הוא לא השיב. שאלו שוב, והוא לא מגיב.
שאל אותו ריש לקיש: "מה זה שאינך משיב לי?".
השיב לו רבי יוחנן: "כל האיברים תלויים בלב, והלב תלוי בכיס". כלומר, משהו קרה לכספי.
שאלו ריש לקיש: "מה אירע?".
השיב לו רבי יוחנן: "שודדים לקחו את כספי".
אמר לו ריש לקיש: "הראה לי לאיזה כיוון הלכו הם".
ורבי יוחנן הראה לו את הכיוון.
רץ אחריהם ריש לקיש, וכשראה אותם מרחוק החל לצעוק עליהם שיחזירו את הכסף מיד.
אמרו לו: "אם הכסף הוא של רבי יוחנן, נחזיר לו מחצה".
אמר להם: "בחייכם, את כל הכסף אקח מידכם".
ואכן השודדים מיהרו להחזיר את הכסף לריש לקיש, שהשיבו כמובן אל רבי יוחנן (תלמוד ירושלמי, תרומות, ח, ד).
ומסביר ה'יפה מראה', שהשודדים זכרו כי ריש לקיש היה ראש שודדים בעברו, ולכן פחדו ממנו.
שוב, אותו עיקרון. ריש לקיש מחזיר את כוחותיו האדירים, למקומם האמיתי – להציל עשוק מיד עושקו.
כאשר אנו קוראים סיפורים אלו בגמרא, נראה הדבר כה פשוט: פעם הוא היה שודד, ועכשיו הוא מציל עשוקים!
אבל החכמה הגדולה היא, כאשר אדם נמצא עדיין בשלב הראשון, בו רואים לעת עתה רק את הצד השלילי שבתכונה, לזהות כבר מעכשיו מה יכול להיות טוב בזה.
על כך – בסיפורים הבאים.
הילד שפירק את השעון, פירק את הסוגיות הקשות שבש"ס
הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל, ראש ישיבת נר ישראל בולטימור, היה אחד מגדולי התורה המובהקים של ארה"ב, והעמיד תלמידים שהיו מעיינים גדולים.
בהיותו ילד קטן, ראה פעם יעקב יצחק הקטן את שעונו של אביו מונח על השולחן. במושגי הימים ההם, שעון היה חפץ נדיר, ולא כל אחד זכה בו. החליט הילד לפרק את השעון, והוציא את כל חלקיקיו.
לפתע נכנסה אמו לחדר, וכשראתה את אשר עולל, החלה לגעור בו נמרצות: "מה עשית? כיצד ידע אבא עכשיו מתי ללכת לבית המדרש? איך נדע מתי נכנסת השבת?".
האב נחפז לשמע הצעקות, ומיהר להרגיע את האם. וכך אמר לה: "אני רואה במעשה זה את כח העיון שלו. הוא רוצה לברר כל דבר לעומקו, ולא להסתפק במה שנראה על פני השטח. לכן פירק הוא את השעון, כדי ללמוד את מערכותיו הפנימיות".
והוסיף ואמר: "בטוחני שהשם יתברך ייעד לבנינו תפקיד גדול בכח העיון, ואולי יצמח לראש ישיבה חשוב וידריך תלמידים רבים בעיון בגמרא. לכן נסלח לו על כך".
וכשצמח הרב רודרמן לאילנא רברבא, והעמיד תלמידים הרבה, היה אומר שמעשה זה חרוט על לוח ליבו.
"בטוחני" – אמר – "שהעובדה שאבי עמד לצידי ומצא זכות במעשי, הביאה לכך שאתפתח בכיוון החיובי ואסלול דרך בעיון הלימוד" (עפ"י לחנך בשמחה, מהגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, עמ' תכא).
הילד שטיפס עד הדיו, הקים את כל קרית סקווירא
העיר סקווירא שבאוקראינה, שנת תרס"ט (בערך).
האדמו"ר רבי דוד מסקווירא זצ"ל, היה נוהג להעלות את חידושי תורתו על הכתב בעזרת דיו וקסת, ובנו הקטן – יעקב יוסף – רצה תמיד לשחק בהם, אך אביו לא הרשה לו.
באחד הימים כאשר הוצרך רבי דוד לצאת לרגע מחדר לימודו, הניח את הדיו במקום הכי גבוה בחדר, כדי שהילד לא יגיע לשם. אולם יעקב יוסף הפעלתן הצליח לטפס עד הדיו, שנפל ונשפך לארץ. ואז לפתע נכנס אביו, וראה את כל אשר אירע…
במקום לכעוס ולצעוק עליו, אמר לו אביו: "כמו שטיפסת להשיג את הדיו, כך אני בטוח שבעזרת ה' תוכל להשיג בחייך כל מה שתשאף אליו".
כאשר גדל הנער והיה לאדמו"ר מסקווירא בעצמו, שח ואמר:
"המילים האלו של אבי, הם אלו שעזרו לי לבנות את כל קרית סקווירא בארה"ב, כאשר הרבה קשיים ומניעות היו מנת חלקי, ובסיעתא דשמיא התגברתי על כולם".
"אתה עוד תצא משהו גדול עם העקשנות שלך!"
היכרתי בחור בעל טבע עקשני וכוחני במיוחד. הוא מרד בדרך של הוריו ומוריו, ונפלט מעולם התורה. הגיע למוסד שספק אם אפשר לקרוא לו "ישיבה", ושם החזיקו אותו בדוחק.
באחד הימים – והוא עודנו במצבו העגום – אירעה בביתו סתימה בצנרת הביתית. כל בני הבית ניסו לפתוח את הסתימה, אך ללא הועיל.
ואז הגיע הבחור דנן והכריז: "אני אפתח את הסתימה הזאת!". ואכן הוא ניגש לענין עם כל העקשנות והכוחניות שבידיו, דחף מפה ומשך משם, הפעיל עוד קורטוב של אלימות, והסתימה – נפתחה!
ואז אמרה לו אימו משפט כל כך יפה: "איזו עקשנות יש לך, אתה עוד תצא משהו גדול עם העקשנות שלך!"…
לאחר תקופה מסוימת, חזר הבחורצ'יק בתשובה שלמה ונכנס לישיבה קדושה.
בעת רצון אמר פעם לאימו: "המשפט הזה שאמרת לי אז, על הכח החיובי של העקשנות שלי, נתן לי הרבה כח לחזור לדרך הישר!"…
הבדאי שהפך לסופר
סיפר הרב יחיאל יעקבסון שליט"א:
פעם לימדתי במוסד טיפולי כלשהוא, ובאחד הימים הגיע בחור חדש למוסד. כבר בשיחת ההיכרות כששאלתי לשמו, אמר את שמו והוסיף בנשימה אחת: "אי אפשר להאמין לי, אני שקרן".
אמרתי לו: "אתה לא שקרן, כי שקרן יש לו אינטרס לעבוד על אנשים, ואם אתה מספר לי שאתה שקרן, סימן שבאמת אינך חפץ בזה".
אך הילד לא מיהר להשתכנע מכך, והוא אכן הרבה בשקרים על כל צעד ושעל. במשך שבעה חודשים ניסיתי את כל השיטות אך דבר לא עזר.
ואז הבזיק במוחי רעיון: במקום להילחם במידת השקרנות שלו, הבה ננתב אותו לטוב. הצעתי לו לכתוב ספר מתח בדיוני, מלא בפנטזיות, ולהפוך לסופר. הנער צחק, הלא הוא אך בן שבע עשרה שנה. אבל לאחר שכנוע ועידוד, הוא הצליח להוציא ספר מרתק, שאפילו הניב רווחים כספיים.
שלושה חודשים לאחר מכן, השתנה דיבורו לטוב.
כיום הוא אחד האנשים הכי נאמנים עלי, בעובדות שאינן קשורות לסיפורי המתח שלו…
הגאון הביקורתי שהגיה ספרים
מגדולי ישראל בדור האחרון, היה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, אשר חיבר סדרת ספרים בשם 'חזון יחזקאל' על ה'תוספתא'.
בתקופה מסוימת היה נוהג למסור את העותק הראשוני של ספריו, לגאון אחד, על מנת שיגיהם משיבושי דפוס.
פעם אחת פנה רבי יחזקאל לאותו מגיה, ואמר לו:
"יודעים אתם מפני מה מבקש אני דווקא מכם להגיה את ספרי? מפני שאתם מומחים מאוד בתפיסה מהירה להכיר בחסרונות הזולת ושגיאותיו, ולבקר מומים בעין בוחנת. על כן מבקש אני מכם שתשקיעו את כשרונכם המיוחד הזה כדי לתפוס השגיאות של ה"זעצער" (הסדר) בדפוס"… (פניני רבינו יחזקאל, עמ' עז).
מנין נובע הרצון לראות מלחמות מתאגרפים וכדורגל?
כך הסביר הגה"צ רבי נתן וואכטפויגל זצ"ל, מנהל רוחני דישיבת לייקווד:
האדם הגיע לעולם כדי לערוך מלחמות נגד יצרו הרע, כמבואר ב'מסילת ישרים'.
יהודי בר דעת – מנצל תכונה זו להילחם ביצרו.
אבל השוטה וגס הרוח שלא נלחם עם יצרו – 'מבזבז' את יצר הלחימה כדי לראות מלחמות שוורים, איגרוף או כדורגל (עפ"י חשוקי חמד, שבת קו, א).
טבעו הסוער של הרב מפוניבז'…
סיפר הגרש"ז אויערבאך זצ"ל:
בעיצומם של ימי השבע ברכות של מרן הרב מפוניבז', פה אליו חמיו גאב"ד וילקומיר, ושאלו: "הלא הבורא חנן אותך במח גאוני נדיר, ברור לי כי אם תפרוש מכל עניני העולם תזכה לצמוח גאון כדוגמת ה'שאגת אריה', מדוע אם כן אני שומע עליך – חתני האהוב – כי כבר בתוך השבע ברכות הלכת לבדוק את כשרות המקוה וכו' ".
ענה לו הרב מפוניבז': "כל אדם נברא עם כוחות משלו. מכיר אנוכי בנפשי הסוערת, כי אם יסגרו אותי בחדר מלא ספרים בו אוכל לשקוע בעיון התורה יומם ולילה כאשר אנוכי אוהב, ולא אצא כלל חוצה מהחדר, הרי שחלילה וחס אגיע בסופו של דבר לשבור את החלונות"…
סיים רבי שלמה זלמן:
בשעתו ודאי נצטערו על כך גם הרב מפוניבז' וגם חמיו, מה זאת הטביע הקב"ה בקרבו סערת נפש עזה כל כך…
אולם היום אנחנו מבינים כי קורא הדורות מראש ייעד לו את התפקיד הגדול של בנין עולם הישיבות לאחר החורבן הנורא, ובהתאם לכך נברא עם טבע מיוחד המתאים לעבודת הקודש הכבירה הזאת.
הלא כולם עמדו נפעמים ומשתוממים כשהרב זצ"ל הקים מחדש את ישיבת פוניבז' ממסד ועד טפחות, מאין לו הכוחות והמרץ הבלתי נתפסים בשכל אנוש… (עפ"י בינת המידות, עמ' 202).
כיצד משתמשים במידת המחלוקת באופן נכון?
תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך (גמ' ברכות סד, א).
ומבאר ה'חתם סופר' באופן נפלא:
כל המידות שיש באדם, לחיוב ולשלילה, נבראו על ידי הקב"ה. וכל מדה ומדה – כמו הגאוה והענוה, השלום והמחלוקת – נבראה לצורך, ומיועדת להשתמשות בה במקום הראוי.
מידת המחלוקת, ראויה שיתעסקו באמצעותה בלימוד התורה ופלפולה, שכל אחד יאמר את הנראה לדעתו, ועל ידי זה תתברר אמיתה של תורה. וכמו במחלוקת בית שמאי ובית הלל וכדומה.
מעתה – כאשר תלמידי חכמים משתמשים במידת המחלוקת לצד הקדושה, לצורך הלימוד, הרי לא נשאר כח במידה זו לצד הטומאה, ואין הם נכנסים במחלוקת. אולם כאשר מתרפים הם מתלמודם, אז פורצת מתוכם מידת המחלוקת באופן השלילי.
זהו הפשט: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם! (דרשות חתם סופר ח"א, דרוש לפרשת זכור, תקנ"ד).
נוכחתי לראות זאת במו עיני.
נער צעיר, תלמיד כיתה ח', התמודד קשות עם התפרצויות של כעס. ניסינו לעזור לו בכמה צורות, אך ללא הועיל.
בהגיע היום, נכנס הנער לישיבה קטנה, והתחיל ללמוד בסדרים עם חברותות.
'ללמוד', אמרנו? הוא היה מתלהב, צועק, נלחם… 'ריתחא דאורייתא'! (-'כעס של תורה').
זמן קצר לאחר מכן – הכעסים שלו הפסיקו. פשוט נעלמו בבת אחת, הלכו ולא חזרו.
יתכן שהסיפור נשמע קצת מוגזם, אבל כך בדיוק אירע.
אי אפשר אחרת
כתב הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק זיע"א, בספרו 'נעם אלימלך':
שזה בלתי אפשרי שישבר אדם כל מדותיו הנולדים עמו מבטן אמו, רק שצריך להרים אותם אל הקדושה, למשל מי שיש בו מדת כעס יסור מכעס החיצונית ויכעוס על הרשעים, וכן בכל המדות (נעם אלימלך, ויקרא ו, ב).
ובספר 'תפארת שלמה', להרה"ק רבי שלמה מרדומסק זיע"א:
אמרו בשם הבעל שם טוב על פסוק 'מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה ב), שכל אדם צריך לשית עצות בנפשו להפוך לעשות מידות טובות, 'מכל אשר ידבנו לבו', מהתאוות החיצוניות ומידות הרעות אשר הרגיל בהם, מהם יקח דרך לעבודת הבורא ברוך הוא, באותו חשק ובאותה התאוה ביתר שאת.
ובזה פירשתי בפרשת ציצית 'ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' אשר אתם זונים אחריהם למען תזכרו ועשיתם וגו' (טו לט, מ). פירוש: שלא יפול לב האדם בראותו הסתת היצר חס ושלום לתאוות רעות, ולא יקשה בעיניו למה עשה כן הבורא להכניס האדם בעולם הזה בעבודה קשה כזה.
כי באמת הוא לטובת האדם, כי ממנו ניקח לעבוד הבורא ברוך הוא, באותו חשק ובאותו תאוה, וזהו: 'ולא תתורו וגו' אשר אתם זנים אחריהם', כי 'למען תזכרו ועשים את כל מצותי', כי ממנו נלמד לעשות המצות בחשק נמרץ (תפארת שלמה, בראשית כז, טו).
