הקדמה

בעולם קיימות שיטות שונות שמטרתן לעזור לאדם לממש ולהגשים את הכוחות הטמונים בו. ייחודו של התהליך שאותו נסקר בספר זה, הוא היותו מבוסס על יסוד תורת החסידות והקבלה, שהיא חוכמה אלוקית שניתנה מלמעלה. תורת החסידות מלמדת על מבנה העולמות הרוחניים ומראה את ההקבלה המדויקת בינם לבין נפש האדם. על ידי הבנת עקרון ההקבלה, ניתן לפתח את הכלים שיעזרו לאדם להתקדם בתחומי החיים השונים, לשנות את הטעון שינוי ולהגיע למימוש יעדיו בצורה מדויקת.

בחלק שלפנינו נעסוק בעיקר בהכרת העולם הפנימי של האדם ובהקבלה שמתקיימת בינו לעולם הרוחני השורשי. לאחר מכן (בפרקים שבחלק השלישי "תהליך השינוי") נוכל לראות כיצד מתבצעים השינוי וההתקדמות הלכה למעשה על פי רעיונות אלו.

מ'תוהו' ל'תיקון'

הבנה מהשורש – המפתח להצלחה

התנאי הראשון להצלחת תהליך שמכוון להשגת יעדים הוא שהיעד והמטרה שהוצבו אכן נכונים ומתאימים לאדם שרוצה לכאורה להשיגם.

ההדרכה הראשונה שיש להניח שיועץ או מאמן יציע לפונה אליו תהיה כעין זו: "בוא נראה מה אתה רוצה להשיג, ונברר כיצד מתקדמים לעבר יעד זה". אולם דרך זו מחמיצה שאלה חשובה ובסיסית: אם אדם רוצה מאוד משהו, האם הדבר הזה בהכרח מתאים לו והוא עתיד להצליח בו?

לדוגמה: כשאדם רוצה מאוד להתקדם בתחום הכלכלי בדרכים שלא מתאימות לאופיו ולכישוריו, הניסיונות לממש רצון כזה, סיכוי סביר שלא יצלחו, והכישלון עלול לגרום לו להתאכזב ולהישבר. הרבה פעמים אדם רוצה מאוד משהו, מתקדם לכאורה לעבר אותו יעד, אך בסופו של דבר היעד לא מושג, והוא נשבר ומאוכזב.

אם נלמד את הכללים הנכונים, נוכל להיות בבחינת "חכם הרואה את הנולד": נשכיל לבחור בגישה שסיכוייה להוביל אותנו להצלחה טובים, ולא נצא מנקודת מוצא שגויה שעלולה לדון את כל פועלנו לכישלון מראש.

בבואנו להשיג יעדים, חשוב מאוד להבחין בין אותם גורמים מכשילים שיביאו לאכזבה ולאי הצלחה ובין אותם גורמים שעל פי החוקיות הטבעית בעולם, יש סיכוי גדול שיביאו להצלחה.

הצלחה או כישלון במימוש היעד אינם בהכרח גזֵרת הגורל. התוצאה תלויה במידה רבה בכוח הבחירה החופשית של האדם. התורה מדריכה את האדם להפעיל שיקול דעת נכון והגיוני, לבחון את המציאות ולעשות את מה שנראה נכון לעשות בדרכי הטבע. מובן שאין סתירה בין הדרכה זו לעקרון ההשגחה הפרטית, שהקב"ה משגיח על פרט ופרט במציאות, אלא זוהי הנהגה נכונה לאדם שרוצה לפעול בעולם על פי רצון הבורא.

גם כאשר מתרחש מאורע שאינו בשליטת האדם, התרחשות התלויה בגורמים חיצוניים, האדם יכול לבחור כיצד להתייחס אליהם ולהגיב עליהם, ואז, כאשר אדם מגיב ממקום מתוקן בנפש, גם קושי ואי הצלחה נקודתית יובילו בסופו של דבר להתקדמות ולצמיחה, וממילא להצלחה.

כדי להבין מהי אותה דרך המובילה למימוש היעד ולהצלחה בחיים, נקדים יסוד חשוב:

מאחורי כל התייחסות של האדם אל המציאות – במחשבה, ברגש או במעשה – עומדת 'תודעה' שמניעה אותו להתייחס ולפעול באופן מסוים דווקא.

כאשר התמונה שנוצרת בתודעתו של האדם לגבי עצמו ולגבי המציאות שגויה, היא מביאה אותו להגיב ולפעול לא נכון, ותגובה שגויה מובילה, מטבעה, למשברים ולכישלונות. תודעה זו תכונה להלן בשם תודעה שוברת-מכשילה.

כאשר התמונה שנוצרת בתודעתו של האדם לגבי עצמו ולגבי המציאות נכונה ומתוקנת, היא תאפשר לו לעלות על דרך הישר ולהגיע למימוש עצמי ולהצלחה. תודעה זו תכונה להלן תודה מקדמת-מממשת.

לשתי התודעות שבאדם, המקדמת-מממשת והשוברת-מכשילה, יש שורש רוחני בסדר בריאת העולם. הבנת השורש הרוחני הכרחית להכרת תהליך השינוי לעומקו ולפרטיו.

שני עולמות בתוכנו

המבנה של העולם משתקף במבנה הפנימי של נפש האדם, והמבנה הנפשי של האדם משקף את סדר הכוחות והמבנה של העולם, כפי שנאמר: "עולם קטן – זה האדם".

המדרש כותב כי לפני בריאת העולם הגשמי שלנו, היה הקדוש ברוך הוא "בורא עולמות ומחריבן".המקובלים נחלקו בהבנת המדרש: היו שסברו כי העולם שקדם לעולמנו היה עולם גשמי, ולאחר שהוא נחרב נברא העולם שלנו, שהוא העולם הגשמי השני. לעומתם האר"י הכריע, וכך נקבע גם בתורת החסידות, כי העולם שלנו הוא העולם הגשמי הראשון שנברא, וכוונת המדרש היא לעולם רוחני שנחרב – המכונה בקבלה עולם התוהו (מלשון 'תוהו ובוהו').^[1]

עולם התוהו הוא עולם רוחני נעלה, ששורות בו עוצמות גדולות מאוד של אור (התגלות אלוקית). מסיבות שונות, עולם זה משולל יכולת להכיל אותן עוצמות, ולכן הוא נשבר ומתמוטט, והניצוצות הנוצרים בעת ההתמוטטות הזאת, מתפזרים בכל המרחב.

[לאחר שבירת עולם התוהו, הבורא מברר (בורר) חלק מהניצוצות ובונה מהם עולם רוחני מסודר והרמוני, הנקרא בשם עולם התיקון.^[2] משאר הניצוצות נבראים עולמות רוחניים נמוכים יותר,^[3] שבהם הניצוצות לא התבררו בשלמות, ולכן יש בהם עירוב של טוב ורע, עד העולם הנמוך ביותר, שהוא עולמנו – עולם העשייה הגשמי.]

חשוב להדגיש כי שבירת עולם התוהו אינה 'טעות' או 'תקלה', חלילה, אלא חלק מהסדר האלוקי המתוכנן – בניית העולם המתוקן משברים ומניצוצות של עולם התוהו.

לכל אחד משני העולמות האלה – תוהו ותיקון – ישנן תכונות שמאפיינות אותו, והן מניעות את התהליכים המתחוללים בו.

באופן כללי, עולם התוהו מתאפיין בריבוי עוצמות ואורות מחד גיסא ובהיעדר כלים שיכילו אותם מאידך גיסא. מאפיינים אלו יוצרים שבירה ופיזור.

תוהו ותיקון בתוך האדם הם שני אופני תודעה, חשיבה והרגשה, דרכים שונות לפירוש המציאות, מקומות פנימיים שונים, שמהם האדם רואה את המציאות. תודעה שאינה מתוקנת, שמביאה את האדם לפעול ממקום לא נכון, מכונה תודעה של תוהו. תודעה נכונה של האדם, שגורמת לו לפעול מתוך תפיסה נכונה של עצמו ושל המציאות ומביאה לידי מימוש עצמי ולהצלחה, מכונה תודעה של תיקון.

יעד שהוצב מתוך מקום של תוהו, השגתו מועדת להישבר ולהיכשל, ואילו יעד שהוצב מתוך מקום של תיקון יהיה יציב וימומש.

הדרישה העיקרית מהאדם היא לנוע במסע החיים ולהתקדם בו. כדי שההתקדמות תהיה נכונה ויציבה ולא תידון מראש לכישלון, עלינו לבחור לפעול מתוך המקום המתוקן בתוכנו, ולא מתוך מקום התוהו.

כיצד נזהה תודעה של תוהו?

כשאדם רוצה להתקדם ולהציב לעצמו יעד, עליו לבחון את המקום התודעתי שממנו הוא פועל.

המאפיינים העיקריים של התודעה התוהית הם חשיבה קיצונית ולא מאוזנת שאינה רואה מכלול; חשיבה ילדותית ורגשית של אדם המרוכז בעצמו (כמו ילד); המוח אינו שליט על הלב. הלב הוא שמוביל את החשיבה, והחשיבה מצדיקה את ההרגשה. החשיבה התוהית מלווה בתחושות שליליות וברצון להגיע להישגים בלי להתאמץ ולהתייגע; היא נוקשה ואין בה פתיחות, כפי שנבאר בהמשך.

התיקון דורש עבודה

כפי שבעולמות הרוחניים הסדר האלוקי הוא שהחושך קדם לאור והתוהו קדם לתיקון, כך גם באדם: המציאות התודעתית הראשונית של האדם היא מציאות של חושך ותוהו, חוסר סדר שמועד לשבירה. רק אחר כך, בתהליך התפתחותי ובעקבות עבודה עצמית, מתגלה הממד המתוקן והשלם.

משמעות הכלל הזה היא שטבעי שהאדם יחווה בחיים שלו מצב של תוהו, ורק בתהליך של עבודה, יגיע לתודעה מתוקנת. הממד של תוהו באדם הוא הממד שמורגש אצלנו בצורה טבעית וזורמת, ואיתו אנחנו מזדהים באופן בסיסי וראשוני. כפי שנאמר: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". וחכמים מפרשים: "מתי הוא נעוריו? משעה שננער מבטן אמו".  פירוש הדבר שכבר ברגע לידתו, מופיעה אצל האדם התודעה התוהית. לעומת זאת, הממד המתוקן אינו גלוי בדרך כלל בתודעה של האדם, ועליו לעבוד ולהתייגע על מנת לחשוף אותו.

במהלך החיים, האדם עובר תהליך טבעי של התפתחות – הוא נולד תינוק, ולאט-לאט הוא גדל ומתבגר. בד בבד עם הגדילה וההתבגרות, גם התודעה מתפתחת. התבגרות התודעה והתפתחותה מאפשרות לאדם לצאת מה'ראש' הראשוני של תוהו, הראש הילדותי (כמו ילד שלא שוקל אובייקטיבית דברים, הוא רגשי יותר וכו', והתנהגות זו אכן מתאימה לגילו) ולפתח בתוכו תודעה בוגרת, מאוזנת ומתוקנת.

ייתכן שאדם יהיה בוגר מבחינת גילו הכרונולוגי אך ירגיש את המציאות ויגיב אליה בדרך המתאימה לתפיסה ילדותית של תוהו. אדם כזה יתקשה מאוד לממש את עצמו ולהצליח. ואף אם נראה אותו מצליח, ההצלחה תהיה זמנית בלבד ומועדת לכישלון.

להיות ילד קטן בגיל הילדות זה טבעי, אבל בתהליך גדילה נורמטיבי, האדם אינו יכול להישאר ילד קטן לנצח; הוא נדרש לגדול ולהתפתח. כך גם מבחינה תודעתית: בתחומים רבים האדם צריך לעבור מתפיסה של תוהו לתפיסה מתוקנת של עצמו ושל המציאות.

כאשר מבינים שתוהו הוא מקום בסיסי וטבעי וחלק בלתי נפרד מתהליך הבנייה וההתפתחות של האדם, לא נבהלים ממנו וגם לא מתעלמים ממנו, אלא רואים בו סַמָּן למקום שבו יש לפעול ולעבוד. עיקר הלימוד שהאדם נדרש אליו, כולל לקיחת הוויה תוהית שהיא טבעית ופשוטה, והעברתה למקום מתוקן בפנימיות, שָׁם האדם מתקרב לעצמו.

החוכמה האמיתית היא לזהות בזמן את המקום התוהי, לראות בעין השכל לאן הוא מוביל ולהבין שהתוהו עשוי להוביל למקום אחד בלבד – לכישלון ולחוסר הצלחה. לפני שמגיעים, חלילה, לכישלון – צריך לחשוף את הממד המתוקן שבתוכנו, להתקרב אל עצמנו ולעשות מהלך שיוביל, בעזרת ה', להצלחה ולמימוש.

סיכום: מאחורי הצלחה או כישלון עומדות תודעות שונות. התוהו הוא שורש המשברים הרוחניים והוא התודעה הפנימית המכשילה את האדם. ממד התוהו הוא הראשוני והטבעי בסדר ההתפתחות של האדם, ובעבודה פנימית חושפים את הממד המתוקן הקיים בנו.

ערך בלתי מותנה

ענווה ו'ביטול' – ערך עצמי אמיתי

החלוקה בין תוהו לתיקון איננה בהכרח החלוקה המוכרת בין טוב לרע. פעמים רבות כישלונות ומשברים נובעים מ'עודף' של טוב, למשל: טוב לב המתבטא באופן לא מאוזן, אף על פי שבמהותו הוא טוב, בכל זאת יביא לכישלון. לכן, לימוד לעומק של ההגדרות והמאפיינים של התוהו ושל התיקון יעזור לנו לזהות ביתר דיוק את המקום הלא מתוקן בתוכנו.

תחושת הערך העצמי המתוקנת בסיסית וחיונית לתודעה בריאה של האדם. תפיסת הערך העצמי באופן מתוקן היא הענווה, ובלשון החסידות: הביטול העצמי אל ה'.

המשמעות של המושג ביטול היא הערכה עצמית נכונה ומתוקנת, המאפשרת לאדם לבטל את הצורך להוכיח את ערכו בהשוואה לאחרים.

תחושת הביטול אין פירושה שאדם מבטל את עצמו ואת ערכו עד שהוא מרגיש שאינו שווה כלום, אלא להפך: הוא מקבל את עצמו כפי שהוא, מעריך ואוהב את מה שקיבל כי זה מה שהוא, וקבלה זו מבטלת את הצורך שלו באישורים חיצוניים מהסביבה. הסביבה החברתית אינה מי שמגדירה את זהותו וערכו.

על ידי הענווה והביטול דווקא, האדם משתחרר מהתרכזות עצמית לא נכונה ונעשה מסוגל להתחבר באופן מתוקן ואמיתי לעולם שסביבו, דהיינו: לכבד ולתת מקום לכול.

מובן שאדם שמרגיש תחושת ביטול, מקיים יחסי גומלין עם הסביבה, וערכו העצמי מתבטא גם ביחסים אלו, אך הגרעין הפנימי של ההערכה העצמית שלו אינו תלוי ביחסי הגומלין ואינו מותנה בהם. מהותו וערכו האמיתיים נובעים ממה שניתן לו מהבורא, ואיש בעולם, גם לא הוא עצמו בפעולותיו החיצוניות, במעשיו, בהצלחותיו או בכישלונותיו, אינו יכול לבטל אותם.

בראייה כזאת, ההתמודדות של האדם איננה עם הסביבה והעולם שבחוץ אלא עם עצמו. הוא יודע שקיימות בו מעלות ושעליו לחשוף ולגלות אותן בעולם, אבל לא על ידי מאבק והשוואה של עצמו לאחרים. הוא יודע שלא ההצלחות החיצוניות קובעות את ערכו האמיתי, ולכן אינו עסוק במרדף תמידי אחריהן.

על פי התפיסה של ביטול, החשיבות של האדם אינה מותנית בביצוע מוצלח של המשימות והיעדים שלו; חשיבותו נובעת מן היכולות האלוקיות הטמונות בו, עוד לפני שבאו לידי ביטוי בפועל. העובדה שהאדם נמצא וחי בעולם, היא עצמה מעידה שהבורא רוצה בו ומעריך אותו, ועולה ממנה שיש לו ערך ותפקיד ייחודי בעולם.

תודעה בסיסית זו, של ערך וקיום בלתי מותנים, גורמת לאדם להיות רגוע ולפעול למימוש עצמי בלי רדיפה מתמדת אחרי ההצלחות. היא מאפשרת לו להיות הגיוני, לנתח את המציאות בצורה נכונה ולהתייחס אל עצמו באופן נכון, ומתוך כך גם להצליח במה שהוא עושה.

גאווה וישות – ערך עצמי מותנה

שלמה המלך אמר: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן,  וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן – גֹּבַהּ רוּחַ". בפסוק זה גנוז אחד הגורמים המשמעותיים והשכיחים ביותר המביאים לכישלונות ולמשברים בחיי האדם. שלמה המלך מלמד אותנו שלכישלון ולמשבר קודמת גאווה, שהיא אחד הביטויים העיקריים של התודעה התוהית.

חשוב להדגיש: אין פירוש הדבר שאין מקום להרגשת רוממות ולאמונה של האדם בכוחותיו וביכולותיו שקיבל מהבורא. אדרבה, האמונה שלו בערכו העצמי (בשל הנשמה שהבורא נתן לו) חשובה ומשמשת בסיס לתודעה נכונה.

גאווה, במובן השלילי, היא תפיסה עצמית שגויה של האדם, הגורמת לו להיות מרוכז מדי בעצמו ומשולל יכולת לראות את מציאות חייו בצורה נכונה. התרכזות עצמית זו גורמת לאדם להגיב ולפעול באופן שמביא בסופו של דבר למשברים ולכישלונות.

בתורת החסידות, התודעה של תפיסת האני בצורה לא מתוקנת מכונה 'ישות', מושג המבטא תחושת 'יש' חזקה של האדם.

אדם שתודעתו היא תודעה של ישות, משדר כלפי חוץ כוח ועוצמה לכאורה, אך התבוננות לעומק מגלה כי מאחורי הישות שלו מסתתרת חוויה בסיסית של חוסר הערכה עצמית אמיתית. בפנימיותו, הוא איננו מכיר באמת בערך העצמי שניתן לו מאת הבורא, והוא מרגיש חלל ריק. התחושה של חוסר הערך העצמי מערערת את תחושת הקיום של האדם, וכדי לחזק בעצמו את תחושת הקיום והערך העצמי, כדי להרגיש שהוא 'בסדר', הוא מחפש אישור והערכה מהסביבה.

צורך זה מביא אותו להעלות ולרומם את עצמו מעל לזולת – שהרי אם הוא טוב יותר מהזולת, הוא נעשה 'שווה משהו'. באופן אחר, הוא מנסה גם להשפיל ולהנמיך את הזולת – שהרי אם הזולת פחות ממנו, בולט יותר ערכו שלו, המרומם כביכול.

לאדם המודד את עצמו ואת ערכו על פי היחס של הסביבה אליו, קשה להישאר יציב ורגוע: הצלחה חיצונית (בפרט אם הזולת מבחין בה) גורמת לו לחוש טוב עם עצמו, ולכן הוא יחפש בלא הרף את ההצלחה החיצונית ואת הכרת הזולת בהצלחתו ובערכו. ולעומת זאת, כישלון, ובפרט כישלון שיוצר חוסר הערכה כלפיו או זלזול בו מצד הסביבה, עלול למוטט ולשבור אותו.

במצב של ישות, תחושת הערך מותנית (תלוית סביבה) ואיננה תחושת ערך עצמי. הגאון וגבהות הרוח, שמצוינים בפסוק, הם אותה התנשאות של האדם המבקש לקבל ערך רק מהחוץ.

חוויית הישות לדרגותיה השונות היא השורש העמוק של כל הכישלונות, המחסומים והדברים שתוקעים את החיים של האדם ומונעים ממנו להתקדם.

 

רוממות המלך ורוממות השר

הרבי הרש"ב, רבי שלום דובער מליובאוויטש, מבאר את החילוק בין רוממות עצמית לבין רוממות חיצונית (התלויה בסביבה) בעזרת משל המתאר את ההבדל שבין רוממות המלך לרוממות השר. חלוקה זו אפשר להקביל לשתי דרגות בתודעה של האדם.

ואלה דבריו (המשך המאמרים תער"ב, פרק רלג, בתוספת הסבר ומילות קישור עם סוגריים):

יש רוממות שאינו מצד רוממות עצמי כלל כי אם מה שמרומם ומגביה את עצמו או שמגביהים אותו להיות בבחינת ממשלה ברוממות והתנשאות ואין בו רוממות עצמי מצד העצם כו', [כלומר, יש סוג של רוממות שנובעת בעומק ממקום שחסר רוממות עצמית, לכן האדם מנסה ליצור לו רוממות על ידי שליטה והתנשאות מעל האחרים או על ידי התלות באחרים, שאחרים מרוממים אותו].

שזהו ההפרש בין רוממות המלך לרוממות השר, [שרוממות המלך היא רוממות עצמית, ורוממות השר (מלשון שררה ומעמד) היא רוממות חיצונית].

דרוממות המלך הוא מפני שיש בו ענין הרוממות בעצם, שגם קודם שנעשה למלך [בפועל] הרי הוא מלך בעצם שיש בו ענין הרוממות בעצם כו', והרי הוא מרומם ומנושא בעצם מהותו שמובדל בערך מן העם כו'… וכאשר נעשה מלך [בפועל] הרי זה בחינת התפשטות והתגלות הרוממות – [המלך מרומם וראוי למלוך מצד עצם מציאותו ואישיותו, עוד לפני שנעשה למלך, והמלוכה בפועל היא רק גילוי של היכולות שלו במציאות].

מה שאין כן רוממות השר הוא שאין בו בחינת הרוממות בעצם ואינו מרומם ומנושא בעצם מהותו כו', רק שעשו אותו לשר היינו שהגביהו ורוממו אותו להיות שר ומושל כו', וכמו [שנאמר:] "גידל המלך אחשוורוש [את המן]" כו' שזהו רק מה שגדלוהו ורוממוהו אף על פי שלא היה גדול בעצם אדרבה – (מצד עצמו) היה הפחות שבהז' (=שבעה) שרים של אחשוורוש כו',

[הרוממות של השר נוצרה רק מפני התפקיד שנתנו לו, ובכך הוא הוגבה משאר העם, לשלוט ולמשול. קודם להתנשאות זו לא היה ראוי כלל].

…רק שסופו ליפול דמאחר שאין בזה ענין עצמי כלל על כן סופו ליפול וכשהוא נופל הרי הוא נופל לגמרי – [מי שבונה את הערך שלו רק על יחסו לאחרים ועל יחסם אליו, צפוי ליפול ממעמדו. הוא נופל לגמרי כי אין לו ערך מצד עצמו, שכן כל ערכו נובע ממה שגידלו אותו אחרים].

אך כל זה הוא רק בהתפשטות החיצונה – [כלפי חוץ, השר מתנהג כמי שאינו מחשיב איש והוא משפיל את כולם],

אבל באמת הוא להיפך – שכל דבר תופס מקום אצלו היינו שרואה אותו למציאות דבר, ולכן הרי זה מונע להתנשאות שלו אם יתן לו מקום. [אם השר היה בטוח בערך העצמי שלו, הוא לא היה חושש לתת גם לזולת את ערכו ומקומו, אבל כיוון שכל ערכו בנוי על התנשאות על הזולת, הרי אם ייתן לו ערך ומקום, הדבר יפריע לרוממות שלו. ונמצא שהאמת היא שהזולת כן תופס מקום בעיניו, והוא מרגיש מאוים על ידיו, ולכן עסוק בפעולות שמטרתן להשפילו ולבטלו].

…מה שאין כן ברוממות המלך שהרוממות מצד העצמות אין מציאות הזולת מנגד כלל. דהיינו מה שהזולת הוא [מציאות] אינו מגרע ומפחית מאומה, מפני שהרוממות שלו אינו משום ענין המציאות והישות. [כיוון שהרוממות של המלך עצמית ואמיתית ואינה תלויה בהתנשאות על הזולת, מציאות הזולת אינה מפריעה לו. כלומר,  כיוון שהערך שלו לא נבנה על חשבון הזולת אלא הוא חלק ממהותו, ממה שה' נתן לו, הרי לא אכפת לו שגם לזולת יהיו ערך וחשיבות, והערך של הזולת אינו יכול לגרוע מרוממותו ומערכו שלו].

 

מהמשל של רוממות השר ורוממות המלך אנו למדים על ההבחנה בין תודעה של תוהו לתודעה של תיקון.

'מלך בעצם' הוא מלך במהותו. הוא פשוט נולד כזה. הרוממות והחשיבות של מלך בעצם אינן תלויות בשום דבר. הן מאוחדות עם עצם הקיום שלו.

תודעה מתוקנת של האדם מבוססת על הרעיון של מלך בעצם. תודעה כזאת מושתתת על כך, שהחשיבות של האדם נובעת ממהותו הפנימית, מערכו המוחלט שהבורא נתן לו, ולא מפעולות ויחס סביבתי כזה או אחר. לעומת זאת, תודעה של תוהו, שהגרעין הפנימי שלה הוא הערכה עצמית התלויה בסביבה, גורמת לאדם לרצות להיות בעל ערך ומרומם בעיני הסביבה – שהסביבה "תמליך" אותו, שההצלחות יעידו מה ערכו, ואז הוא נעשה תלוי בסביבה וחרד מהאפשרות שהיא תחדל מלהמליך אותו.

התודעה של תוהו היא אמנם תודעה ראשונית ובסיסית ובה הערך העצמי של מלך בעצם אינו גלוי בה בצורה פשוטה, אך בעומק הנפש, כל אדם הוא בפנימיות מלך בעצם.

אלו שתי דרגות של תודעת ערך עצמי: האחת – רוממות והתנשאות עצמית, והאחרת – הערכה הנובעת מהיחס של הזולת. רוממות עצמית היא הערכה אמיתית ופנימית שאינה מותנית בגורמים חיצוניים, ואילו הערכה התלויה בזולת היא הערכה חיצונית שאינה מבטאת ערך עצמי אמיתי.

כדי לתקן את התודעה התוהית אין צורך ליצור דבר חדש בבחינת יש מאין אלא לצמצם ככל האפשר את התלות בזולת, לגלות ולחשוף את המלך בעצם שבאדם – את השלמות הפנימית שכבר קיימת וטמונה בתוכנו.

 

סיכום: לכישלון קודמת גאווה, ובלשון החסידות ישות. הישות היא חוויית ערך עצמי מותנית, המביאה להתנשאות חיצונית על הסביבה. הענווה והביטול הם תודעה של ערך עצמי שאינו מותנה, תודעה המשוחררת מתלות בסביבה. תודעת מלך בעצם היא הערכה עצמית בלתי תלויה, הקיימת בפנימיות של כל אדם, וגילויה מביא למימושו האמיתי בעולם.

 

 

[1]      בתורת הקבלה והחסידות מוסבר בהרחבה כי בתהליך בריאת העולמות והתהוותם נאצל קודם כל עולם רוחני עליון, הנקרא בשם עולם התוהו, והוא נשבר, ורק אחריו נאצל עולם הנקרא בשם עולם התיקון. סדר זה של שבירה ותיקון רמוז גם בפסוקי התורה המתארים את בריאת העולם. התורה מספרת על מצב של תוהו שקדם לבריאת העולם, כלשון הפסוק  "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", "תוהו" מבטא חוסר סדר. רק אחר כך מגיע האור – "ויאמר אלוקים יהי אור".

[2]        עולם זה נקרא בתורת החסידות והקבלה גם 'עולם האצילות'.

[3]        בתורת הקבלה והחסידות הם נקראים 'עולם הבריאה', 'עולם היצירה' ו'עולם העשייה הרוחני'.