עבודה עם נוער מתמודד בגישה תורנית

ה'נתיבות-שלום' (בספרו: 'נתיבי-חינוך') כתב שיש שני סוגים של כללים בחינוך: יש חינוך רגיל ויש חינוך בעייתי, חינוך אלטרנטיבי. מדובר בשני סטים שונים לגמרי של כללים. חינוך רגיל מדבר הרבה על חוקים, שכר ועונש, מקלות וגזרים, השלכות ותוצאות, זכויות וחובות. הענין הוא, כמו שאומר ה'נתיבות-שלום', שכאשר מחנכים נער שזקוק לחינוך 'בעייתי' על פי סט הכללים של 'חינוך רגיל' – המחנכים חוטאים בילד, ואפשר לאבד אותו, כי עם נער כזה – צריך לעבוד עם סט אחר לגמרי של כלים.

הכללים של החינוך הרגיל די ידועים. הרבנים, הדרשנים, הספרים ואנשי המקצוע מרבים לדבר עליהם, ולצטט מקורות ומאמרי חז"ל הקשורים לסט הכללים הזה, וטוב שכך. אבל גיל ההתבגרות מביא איתו אתגרים חדשים, ויש לא מעט נערים ונערות, שבגלל הגיל, שבגלל אתגרי הדור, הכללים של החינוך הרגיל פשוט אינם עובדים. כמו במכת צפרדע, מחרימים מכשיר אחר וצצים שניים במקומו. החוצפה וחוסר קבלת המרות רק גוברות, ואם מתעקשים לעבוד עם סט הכלים הזה – אפשר באמת לאבד את הנער.

מתוך הנסיון שלי גיליתי שיש גם מסורת ברורה של סט הכללים האלטרנטיבי, הבעייתי. יש הרבה סיפורים והוראות של גדולי ישראל גם בסט הכללים הזה, שהוא סט אחר לגמרי של כלי עבודה בחינוך, שמביא לאותו מקום, רק בדרך אחרת, ולכן הוא מצליח לגרום גם לנערים ולנערות שאינם מתחברים, ולהצליח להתחבר למהלך של תיקון, בין אם מדובר ממש ב'נשירה' ובין אם 'טרום-נשירה'.

כל עוד היה מדובר במקרים בודדים, היה נכון אולי להשאיר את הכללים האלה בבחינת 'תורה שבעל פה', אבל "זכה" דורנו שהמספרים מאד גבוהים, תופעה של ממש, מגיפה של ממש. בין אם מדובר ב'נשירה סמויה', ובין אם הגענו לשלב שבו הנערים מתחילים למרוד, להתחצף, להיפלט ממוסדות הלימוד, להתחבר עם חברים רעים, מכשירים רעים, ולעשות שטויות. הקורונה הצליחה להעצים עוד יותר את המגמה, והתפקיד שלי הוא לפרסם את סט הכללים הזה, דרך הספר שלי, דרך סדנאות ושיחות, ובכך להנגיש מהלך של תיקון להורים, בדרך חדשה של תקוה

לדוגמה: לפני כשנתיים פנו אלי זוג הורים. הבן שלהם שהיה בחור ישיבה מצטיין, התחיל להתדרדר. חברים רעים, מכשירים רעים, תספורת מזעזעת, הוא הועף מהישיבה ואחר כך מעוד ישיבה, במקביל התחילה חוצפה וזלזול בהורים השבורים, משפחה חסידית ממרכז הארץ. בהתחלה הם שמו קוים אדומים ששוב ושוב נחצו, הם ניסו לשכנע, להסביר, לאיים, להחרים, לסלק, ונראה שכל מה שהם עשו רק הרע את המצב. הם פשוט הרגישו שאין להם כלים להתמודד עם הכאב הזה, הם שמעו עלי וביקשו שאקח את הילד לטיפול ואעלה אותו על דרך הישר.

הסברתי להורים שאני לא חושב שפגישה עם הילד תוכל באמת להועיל. בעל הבית לא בבית, הילד כרגע לא במצב שדיבורים יוכלו להועיל לו. אבל אם ההורים יעברו תהליך מסוים, זה יקרין וישפיע גם על הילד ויגרום לו עם הזמן לעשות בחירות טובות יותר. ההורים סירבו בתוקף. איתם הכל בסדר, ויש להם הרבה ילדים אחרים חלקים ומוצלחים, הבעיה היא רק עם הילד הזה, ואיתו צריך לעבוד. הסברתי להורים שלצערי זה לא עובד ככה. הם באמת לא אשמים, אבל הם יכולים להיות חלק מהפתרון ומהתיקון אם הם יעבדו איתו נכון. הכללים של 'חינוך לכתחילה' לא עובדים והם צריכים ללמוד על סט הכללים האלטרנטיבי כדי להצליח לשנות מגמה.

לזכותם יאמר שלמרות הקושי והכאב הם הסכימו לנסות. האבא לא הסתיר את ספקותיו, אבל הוא היה איש אמת וראה שהדרכים המוכרות פשוט לא עובדות כאן, וצריך לנסות מהלך אחר.

הסברתי להורים שמול סמכות ההורית שחוקה ולא יעילה, הורים רבים מוצאים את עצמם מול שתי ברירות: להיות נבוט או להיות סמרטוט: להיות נבוט, ולמסור נפש על אכיפת סמכות וחוקי בית (מה שלא כל כך עובד), או להיות סמרטוט, לעבור לגישה אַפָּאטִית ולהיכנע לכל גחמותיהם של הנערים, שגם זה מהלך מתיש ומתסכל של התקרבנות חסרת גבולות…

יש מהלך שלישי. יבוא השלישי ויכריע ביניהם. באמת לא להיכנס לעימותים אבל גם לא להתנתק, אלא להשקיע בכל הכח את כל המאמצים – בכיוון אחר: חיזוק הקשר הרגשי עם המתבגר, ובכך לרתום אותו לא דרך כפיה, אלא דרך קשר חם, בעבותות של אהבה. רק שזה מחייב אותנו, ההורים, לשנות תפיסה, לצאת מהלחץ החינוכי, ולהתעניין באמת בנערים, לכבד אותם, לחזק את הקשר. במקביל לעודד את הילדים שיקבלו גם חוויות הצלחה. כללים אלה אינם בונוס או מידת חסידות, אלא הם המפתח להצליח בחינוך מתבגרים, והם הלב של כללי החינוך האלטרנטיבי, כי שם הסמכות והמשמעת פחות מצליחות לעבוד…

רבותינו אומרים שבלשון הקודש נער נקרא נער, מלשון 'מנוער', כי הוא מנוער מן החכמה ומן העול, גילו הלא-יציב וחוסר האיזון המובנה שבו, גורמים לכך שאין בו את הכח המנווט, המוביל, אלא הוא 'נגרר', בחינת 'זנב' שצריך 'ראש' להיגרר אחריו. כמו קרון רכבת שזקוק למצוא קטר. אז אם הוא הולך בתלם, הוא נוסע במערכות כמו כולם והכל בסדר. אם מאיזו סיבה שהיא הוא לא הולך בתלם, עבר איזה טראומה או חווית דחיה, מרגיש זר ומנוכר, הוא בבעיה כי כנער אין לו כח מוביל ומנווט. הוא זקוק לקטר. ומי יכול להיות אותו הקטר? בעל-הטורים (בפירושו לתורה) אומר שיש רק שתי אפשרויות, שמרומזות בשני פסוקים בהם התנ"ך משתמש במילה "קשורה": כתוב (משלי כ"ב ט"ו): "אִוֶּלֶת קְשׁוּרָה בְלֶב נָעַר", וכתוב (בראשית מ"ד ל'): "וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ". זהו. בעל-הטורים אומר שאלה הן שתי האפשרויות היחידות. למרבה הצער, ברירת המחדל אצל מתבגרים היא הקשר לאיוולת, וזכה דורנו לאיוולות בכל הצבעים והריחות, הטעמים והפיקסלים. "הַבּוֹר רֵיק – אֵין בּוֹ מָיִם", כאשר מים אין בו – אז נחשים ועקרבים יש בו, ולא ניתן לחסל אותם עם פטיש, זה רק גורם להם להתרבות, כמו הצפרדעים במצרים. כדי לנתק את האיוולת צריך למלא את הבור במים. והמים כאן, הם קשר חם טוב עם ההורים. זה הקטר שיכול להסיר את האיוולת שקשורה בלב הנער!

לא מדובר סתם באהבה בין הורים לילדים. צריך שהנער ירגיש את האהבה. על פי מושגיו הנוכחיים. למרבה הצער, דאגה לעולם הבא שלו, לא מתפרשת כאהבה, אלא כחפירה פטרונית וכחוסר אמון, וזה בדיוק ההיפך מ"נַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ". הנער מפרש אהבה בדרכים שיותר קשורות בעולם הזה שלו: קשר, שיחה, התענינות כנה בעולמו, אמון, דאגה לצרכיו הגשמיים, שיאכל, שיהנה, שימצא נקודה חמה. ככה הנער מפרש אהבה, וזה מה שנותן לו את הכח והמגן כנגד כל פיתויי העולם.

נפש אי אפשר לקשור עם אזיקונים, וגם לא עם חבלים. הדרך היחידה לקשור נפש בנפש היא דרך עבותות של אהבה. וזה לא איזה פתגם חדש, אלא למעשה זה ממש פסוק (הושע י"א ד'): "בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם, בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה", והאחרונים מרבים להשתמש בביטוי הזה בכל הזדמנות. הענין הוא, שאת אותה אהבה, מודדים לפי הכלים של הנער, כי הוא זה שצריך להרגיש ולקבל אותה! וכתב בזה הרב יצחק זילברשטיין (עלינו לשבח, דברים ב', עמ' קצה): "כל אב צריך לדעת שבתקופה שלנו שבה יש לבנים היקרים נסיונות קשים… הדרך היעילה ביותר להתמודדות עם הנסיונות הללו היא בעזרת מושכות המיוצרים מכבלים של אהבה וחום".

במקרה הזה, היחסים היו כבר טעונים, ולכן זה לא כל כך פשוט. גם נפשית, בגלל הטינה והמטענים שהצטברו. גם טכנית, קשה היה לייצר איתם זמני איכות והקשבה, השעות של הנער מכוונות לשעון לוס אנג'לס, כשההורים הצדיקים שלו כבר היו גמורים מעייפות. זה בהחלט מאתגר. הראיתי להם הרבה ציטוטים בהם גדולי ישראל לימדו שהקשר החם הזה אינו פרס מותנה להתנהגות של הילד, אלא זה התיקון, זה החיסון, ולכן צריך לחפש סדק, 'סדק סדק תרדוף', כדי למצוא זמני איכות ולהראות לו שהוא אהוב, רצוי, מקובל. במקביל לעודד אצלו חוויות הצלחה, שירגיש מוצלח. זה היה תהליך, עם עליות וירידות, והתוצאה לא היתה מיידית, אבל ההורים התאמצו והצליחו, וזה הקרין על הילד. בסופו של דבר הילד הרגיש מספיק בטוח להודות שעבר איזו טראומה ורצה לקבל טיפול אצל איש מקצוע שהתמחה בכך (בתחילה לא הסכים בשום אופן לדבר עם אף אחד, רק אחרי שהרגיש מספיק בטוח, אהוב ומוגן הוא יזם ושיתף פעולה עם המהלך.

הסיפור הזה ממש קלאסי, אבל אני בוחר לספר דוקא אותו כי ביום ראשון הקרוב אני מוזמן לחתונה שלו. מבחור שישן עם נעליים מלאות בוץ אחרי מסיבות טבע, חסר אחריות ומנותק לגמרי, הוא עומד להקים בית בישראל אחרי תהליך כה מופלא שהוא עבר. וזה מה שנותן לי את הסיפוק והכח בכל השליחות הזו.

מי שלא עבר דבר כזה בעצמו לא מבין עד כמה זה כואב. אפילו הגמרא (ברכות ז' ב') אומרת: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: קשָה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג'. אברהם אבינו התברך בכך שייפטר בשיבה טובה, כלומר 5 שנים קודם זמנו, כדי שלא יראה את עשיו יוצא לתרבות רעה (כמו שמביא רש"י). מה נגיד אנחנו, מול כזה כאב, לא של נכד אלא של בן או בת?

הנטיה הטבעית של כל הורים, כאשר הם רואים את בנם המתוק הופך לכפוי טובה שכזה, היא לחפש את האשמים. האבא מאשים את האמא, האמא את האבא, שניהם את החברים הרעים, או מורה מסויים, או את בית הספר כולו. על הדרך מאשימים גם את הרחוב, החבר המקולקל, ספרות לא תורנית שהשתרבבה אליו, האינטרנט, המצב הכלכלי בבית, השכונה, הסבא והסבתא, החסידוּת, המגזר, הדור כולו ועוד. רשימת האשמים מתרחבת באנשים, בהשקפות, ברבנים, במקומות מגורים, בכל מה שרק אפשר. כל אחד בטוח שהם הסיבה האמיתית לצרה, ואם רק לא היינו עושים ככה וככה – אז הכל היה בסדר, והילד היה עכשיו בישיבה, הילדה היתה בבית-יעקב, והכל היה בסדר.

יתכן שבאמת נעשו טעויות. גם אנחנו עשינו טעויות בעצמנו, אבל בדרך כלל לא מתוך כוונה רעה, וזו תמימות לתלות בזה את כל האשמה. ברוב המקרים – כולם טעו. זו תופעה מדי רחבה בשביל לתלות אותה באשם מסוים. זו מכת מדינה. שאינה מבדילה בין עדות, בין מגזרים או בין מקומות מגורים. לכן האשם אינו נקודתי. צריך להוציא את ההלקאה העצמית ואת חיפוש האשמים מהלקסיקון לגמרי. התופעה מצויה בכל המגזרים, בכל הערים, בכל המקומות. מגמת ההתרחבות של התופעה מוכיחה שיש פה מהלך, מהלך של דור, מהלך שמחייב התבוננות, מהלך שמחייב להבין שהתדר של חיפוש אשמים אינו מסייע בכלום. להיפך, הוא רק מערער ומחריב כל אפשרות לפתרון. אז העצה הראשונה והבסיסית היא להחליף תדר, להפסיק עם חיפוש האשמים הזה.

גם אנחנו בהתחלה עשינו כמובן הרבה טעויות (בעיקר אני, למען האמת. אשתי הבינה מהתחלה שבכח זה לא יעבוד איתו), וגם אנחנו נאלצנו לעבור תהליך עד שהצלחנו להחליף תדר ולהתחיל לראות פירות. בתוך התהליך הזה נאלצנו לבלוע כל מיני צפרדעים, ולהתמודד עם כל מיני מקובעויות שלנו. אבל מצד שני, נתקלנו ונוכחנו שבאמת כך מורים גדולי ישראל, לדוגמה, מובא בשם הבעל שם טוב ("אמרי פנחס", שער טהרת המידות, ל"ח): מעשה מהבעל שם טוב, שפעם אחת היה אדם כשר שיצא בנו לתרבות רעה, כפירה, רחמ"ל, וציוה הבעל שם טוב לאביו לאהוב אותו ביותר, ומחמת זה – יצא מהכפירה, עכ"ל. גם בספר "מעשה-איש", על החזו"א (חלק א' עמ' ע"ב) מובאת הנהגה דומה: כשעלתה על הפרק שאלת היחסים בין הורים לילדים שיצאו לתרבות רעה, רחמ"ל, אמר: שינסו למשכם בעבותות של אהבה ולא לדחותם, חלילה. ויש ציטוטים כאלה ועובדות רבות כאלה על אדמו"רים רבים, זו לא 'גישה פסיכולוגית' אלא זו המסורת שיש לנו, וככל שפיתחתי בזה כלים ושמעתי על דוגמאות נוספות, זכיתי גם לראות שב"ה זה באמת עובד!

אז בדרך עברנו מצבים קשים שלא האמנתי שבבית שלי, שהוא בית מאד תורני ומאד שמרני אאלץ לראות. אבל האהבה וההכלה, אפשרה לי גם לשים קוים אדומים מסוימים שבאמת היו אפקטיביים כי הם היו חלק מתהליך של הרבה אמון ואהבה. בספר שלי (בוסר המלאכים') ניסיתי להמשיג את זה בצורה של מודל, מודל הרמזור. ניתן לחלק את כל ההנהגות שלנו עם הילדים לשלוש מחלקות: אדום צהוב וכתום. כמו ברמזור. האדום מייצג הנהגות שאנו נדרשים למחות כנגדן. הכתום: הנהגות שאנו נדרשים להתעלם מהם. והירוק: הנהגות שאנחנו צריכים לזרום איתם ואפילו ליזום אותם.

האור האדום הוא הראשון: קוים אדומים, סמכות ומשמעת. הרבה מומחי חינוך אלופים בלתת עצות באזור הזה, כי שם צפות כל הבעיות. הטובים שבמומחים יודעים לדבר גם על כתום, לדעת להתעלם כדי לנקות את האוירה, להשאיר לאור האדום רק דברים מסוימים שבאמת יתקבלו, ולהבין שמהיתר צריך להתעלם: בגלל מורכבות הגיל, בגלל מורכבות הדור, שלא נהיה באוירה של יאוש ותסכול, תוכחות ודינים, לאוורר ולאפשר אוטונומיה ועצמאות, וזה מאפשר לשמור את האור האדום למה שבאמת חשוב, וכשהוא במידה – הוא גם יהיה אפקטיבי.

האיזון בין שני הצבעים האלו, האדום והכתום, יכולים למנוע הרבה תהומות ודרדור, אבל כדי לשנות מגמה ולהצליח לחבר נערים מנותקים, זה לא מספיק. יש גם אור ירוק, ההנהגות שאיתם אנחנו זורמים, וזה מה שנותן לנו את הכח והלגיטימציה לאורות האחרים. לא בתור פרס, אלא מתוך הבנה שזו התרופה שמאפשרת שינוי והתקדמות אצל הנערים.

איך בוחרים מתי לנהוג כך ומתי כך? זו אמנות של ממש. תמיד צריך לשאוף לאור הירוק של הזרימה, הקשר הטוב, העידוד והעזרה. יש מקומות שאי אפשר לקבל, ואז צריך לבחור באור הכתום של ההתעלמות. רק במקרים בהם באמת יש סכנה מיידית ומוחשית לנער, או אם אנחנו באמת לא מסוגלים, ניתן לבחור באור האדום. התנאי להצליח הוא המינון הנכון. לפעמים הנערים בשיא הכאב וההתרסה, החוצפה והמרד, ממש אלרגיים לסמכות, ולא יעזור להפעיל 'אור-אדום'. צריך לקנות אמון, דרך הרבה אור ירוק. וגם בהמשך, המינון הוא כפית 'אור-אדום' כנגד עשרה דליים של 'אור-ירוק', בחירה מדוקדקת של מה ומתי, וגם אז – תוך שמירה על כבודם ובלי היגררות לויכוחים. יש בזה הרבה פרטים, אבל החידוש הוא שזכות המינון הנכון של אור ירוק אפשרה לי לייצר גם מינון אפקטיבי של אור אדום.

גם היום, שהספר שלי ב"ה התפרסם ומסייע להרבה הורים, מדי פעם אני נתקל במשפחות שמתפקדות עם המצב הזה בצורה טובה ובכל זאת לא מצליחות לראות פירות. אני זוכר שגם אצלי היה שלב כזה, שכבר התחלתי לשנות גישה, ובכל זאת הילד היה רחוק, חצוף, מתריס. הלכתי לשאול כמה אדמו"רים וגדולי ישראל, וכולם אמרו לי את אותה התשובה. האהבה והידידות, הכבוד והאמון, זו התרופה היחידה למצב הזה. ואם זה לא עובד… צריך להגדיל את המינון: יותר אהבה, יותר ידידות. נכון שזה מציב אלף שאלות (על קוים אדומים, על שאר האחים, ועוד), אבל יש תשובות לכל השאלות האלו. זה היסוד. סט אחר לגמרי של כללים בחינוך, עם הרבה 'אור ירוק'.

התהליך הזה מחייב לזכור כל הזמן שאנחנו עם קדוש, וגם בילדים שלנו יש נשמה אלוקית קדושה וטהורה, ותפקידנו בחינוך לזכור את זה. ענין יסודי זה מבאר האדמו"ר מסלונם (נתיבי החינות, עמ' טו): "וזה כלל גדול בחינות יהודי, שהוא משונה שינוי מהותי מכל מערכות החינות של אומות העולם. הם פועלים בחינות עם מערכת הכוחות הטבעיים שניטעו באדם, ולפעמים הם מגיעים בחינוכם לנקודה מסויימת שאין לשנותה כלל בכוחות טבעיים. אבל החינות היהודי הטהור משתמש בכוחות על טבעיים, כי בילד יהודי שוכן חלק אלוקה ממעל וגנוזים בנפשו כוחות על טבעיים להתגבר על כל המידות הרעות… וכתב הסבא מלכוביץ: יהודי הוא כמו יהלום, וגם אם הוא בשפל המצב ומשוקע בבוץ אין להתייאש ממנו, כי צריך רק להרימו ולנקותו, ויוחזר לו אורו הנוצץ ויבריק כבראשונה, והוא יסוד החינות היהודי… המחנך מחוייב להכיר ולידע, שתפקידו כאותו לוטש יהלומים, אשר לפעמים נמסר לידו יהלום שקשה מאד לעיבוד, אך אין להתייאש ממנו אלא לנקותו בעבודה רבה ומיגעת עד שיצא יהלום טוב ויפה".

האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל (בהקדמתו ל'חובת התלמידים') קרא לתהליך זה: 'בוסר המלאכים'. זה שלב בוסרי, רעיל, דוקר, מתריס. אבל אם נצליח למצוא כוחות נפש להתאזר בסבלנות, לא להיגרר, אלא להאמין בנער, עוד יקרה פה תהליך טוב, והַארס המַר והרעיל עוד יהפוך לעסיס מתוק. איזה דיבור חזק ועוצמתי (שבזכותו קראתי כך לספר שלי…). רק אז, כנגד הוא הירוק נוכל לתת מינון מסוים ומדויק של אור אדום, וזה המתכון שבאמת בסופו של דבר עבד בצורה מפלאה (ב"ה) אצלי בבית, וכך אני רואה גם אצל הורים רבים אחרים שקראו את הספר שלי או היו בהרצאות, ושיתפו אותי במה שהם עברו.