היהלום והתבואה

רבי נחמן מברסלב מספר סיפור על יהודי עני שהיה מתפרנס מחפירת טיט. בתחתית פירמידת הפרנסות העניות דאז, היה לחפור טיט; היו יוצאים עם סוסה רזה מודל שישים ושמונה ועם עגלה מתנדנדת אל מחוץ ליישוב, חופרים באזור חולי שיש בו הרכב גבוה של טיט, כורים את החול הזה ומוכרים אותו בעיירה. ומאחר שכל אחד יכול היה לצאת לכרות לו טיט, היה השכר על העבודה הזאת פרוטות.

באחד הימים, תוך כדי שהיהודי שלנו כורה את הטיט, הוא הרגיש שהמקוש שלו פגע במשהו קשה. הוא הסתכל וראה בתוך החול אבן מנצנצת לעברו. הוא לקח את האבן, דחף לכיס, וכשסיים עם הטיט, חזר לעיירה ופנה אל הצורף עם האבן שיתבונן ויראה כמה שווה האבן הזו אם בכלל.

הצורף מסתכל על האבן ואומר לו:" תקשיב, זאת מציאה– מציאה! זה יהלום מדהים! מאוד יקר. מאוד גדול. מאוד נקי. משהו בסדר גודל! אתה כבר לא עני! ולמען האמת, אתה בעצם עשיר! אבל יש בעיה, אני לא יכול לקנות ממך את היהלום הזה, אין לי איך לשלם עליו. גם לצורפים הכי גדולים בעיר הבירה אין די כדי לשלם לך. אם אתה רוצה לקבל את שוויו של היהלום, סע ללונדון. שם תוכל לקבל את השווי האמתי של האבן הזאת."

היהודי מקבץ פרוטות מהשכנים ומשיג סך שמספיק לו בדוחק כדי לנסוע לעיר הנמל. הוא מגיע לנמל, ניגש לאחד הקפיטנים שנוסעים ללונדון, קורא לו הצידה ומראה לו את האוצר שלו: "אתה מבין באבני חן? איך זה בעיניך?" הקפיטן מסתנוור מהיהלום והיהודי ממשיך, "אני רוצה להגיע ללונדון, זה בסדר שאסע איתך ובלונדון אפרוט קצת כסף ואשלם לך על הנסיעה?"

הקפיטן מסכים מיד. בטח. למה לא. אדם יקר מעלה שכזה! הוא מתיידד עם היהודי כהרף עין. נותן לו תא פרטי באנייה ובא לדבר איתו מדי יום ביומו, כדבר קפיטן עם סוחר יהלומים בסדר גודל…

כשהיהודי היה יושב לאכול, הוא היה שם את היהלום ליד הצלחת שלו, כי 'השמחה טובה לעיכול' וכשהיהלום נצנץ לצדו הוא אכל ביתר תאבון.

באחד הימים נפל עליו נמנום בתום הסעודה. המלצר שקיבל הוראה מגבוה לדאוג לכל צרכיו, התקרב בשקט על קצות האצבעות, פינה את הכלים מהשולחן, ובלי להבחין ביהלום, הרים את המפה אל חלון התא וניער אותה למים מכל הפירורים.

היהודי מתעורר מהשינה, קולט את השולחן, את המפה, ואת הגב של המלצר ליד החלון.

ברגע אחד הוא קולט מה קורה פה והוא רוצה למות. הוא רוצה לקפוץ למים אחרי היהלום, לחפש אותו בין הכרישים. הוא מקבל חלישות הדעת שאי אפשר לתאר. מה הוא יעשה? זה לא רק היהלום שהלך עם החלום להיות עשיר. זו גם ההפלגה באנייה בלי לשלם. ברגע שהקפיטן יקלוט שאין עליו דמי נסיעה, הוא יהרוג אותו. מה יהיה?

לפני שהיהודי מספיק להתעשת, הקפיטן מגיע לעוד שיחת רעים. בשארית העשתונות שעוד נותרו בו, הוא אומר לעצמו:" שלא ייראו עליך שום דבר! תתאמץ בכל הכוחות שלא ידעו כלום. אף אחד לא צריך לדעת אם היהלום בכיס שלך או בקיבה של איזה דולפין!" והוא מעמיד פנים כאילו הכול בסדר.

לקראת סוף השיחה אומר לו הקפיטן: "אתה יכול לעשות לי טובה?"

"כן, למה לא?"

"תקשיב, כל בטן האנייה מלאה בתבואה שהבאתי כדי למכור בלונדון. אם בתור קפיטן אכניס את הסחורה על שמי, אצטרך לשלם מכס מאוד גבוה. לעומת זאת, אם הסחורה תהיה על שמך, היא כמעט לא תחויב בשום מס. מה דעתך שנרשום את כל התבואה שנמצאת בבטן האנייה על שמך, נכניס אותה ללונדון, ואחר כך תחזיר לי?"

אומר לו היהודי: "בשמחה, מדוע לא". ובליבו הוא מסכם: מצוקה אחת פתרתי, ניצלתי ממוות. עם הטובה שאני עושה לו נוכל להתקזז על דמי הנסיעה. ומה הלאה? השם יעזור.

מביא רב החובל את כל הטפסים ושניהם חותמים שכל הסחורה שבבטן האנייה היא של היהודי.

הם מגיעים ללונדון, יורדים מהאנייה, ופתאום רב החובל מת והיהודי נהיה בבת אחת הבעלים של כל התבואה ששווה הרבה יותר מהיהלום המקורי.

מסיים רבי נחמן את הסיפור ואומר: היהלום לא היה שייך לו, עובדה שהוא איבד אותו. התבואה הייתה שייכת לו, עובדה שהוא מצא אותה. אבל כל מה שהוא הצליח להגיע אל העושר שלו, זה רק בגלל שהוא החזיק מעמד והתאמץ בכל כוחו כשאיבד את כל הונו שלא יראו עליו שום דבר.

הסברים מעבר לאוקיינוס

בואו נסתכל קצת על היהלום, על התבואה ועל המהלך שקרה ליהודי בדרך.

יהלום הוא משהו מאוד יקר. מאז ומעולם אנשים סחרו ביהלומים מפני שהם אבנים כל כך נדירות, יקרות ושוות ערך, והן שוות ערך מעצם בריאתן. כך ברא אותן הקב"ה, מחצב גולמי ששווה הרבה מאוד.

לעומת זאת, תבואה היא סחורה מסוג אחר לגמרי. היא מצריכה הרבה עמל. אדם מזיע הרבה בשביל לזרוע את הגרעינים, לטפח את השדה, להרחיק את המזיקים, להשקות, לדלל, לנכש, לקצור, לטחון, ללוש, לאפות… הרבה עמל.

כל אחד ואחת מאתנו הוא יהלום וזה לא מותנה בשום דבר.

תמיד חיפשתי את ה"בלי תנאי". "צריך לאהוב את הילדים בלי תנאי". אין ספק, זה רעיון פצצה. אני אשמח ליישם אותו. בכל לבי אשמח לדעת מה זה להיות אהובה בלי תנאי ומשם והלאה אוהב את כל שרשרת הדורות הבאים בלי תנאי. אבל מה זה נקרא בלי תנאי? מי אהב אי פעם את מי כאן בעולם בלי תנאי?

הנה, היהלום הזה שלנו הוא בלי תנאי. כולנו, מעצם בריאתנו על ידי הקב"ה שזיכה אותנו בפרס המדהים הזה להיות יהודים, יהלומים. נקודה. ויהלום הוא יקר ערך במובנים שאי אפשר לשלם עליו כאן בעולם. אי אפשר אפילו להעריך את השווי שלו בכפר המקומי הזה כאן, במקום שבו חופרים טיט. צריך להפליג מעבר לאוקיינוס, למעלה מן השמש, רק שם יסבירו לך מה באמת היהלום שלך שווה. רק שם תוכל להבין מי אתה בעומק.

צלילה עמוקה וכואבת

כשאתה מגיע לכאן אי אפשר לשלם לך על היהלום. ולא רק זה, גם היהלום שלך נאבד.

וכשמגלים את זה מרגישים שרוצים למות.

אני חושבת שלכל אחת מאתנו לאורך הדרך ותוך כדי התהליכים של עצמה, יש את הזמנים שהיא מרגישה כמה גדול האובדן הפנימי. במהות אנחנו יהלומים, רצינו לחיות כיהלומים, בוהקים מאוד, יקרים מאוד, עשירים בדעת, במידות ובמעשים טובים.. והריחוק הנורא מהמעלה האמתית שלנו מאוד כואב ומאוד בוכה בפנים.

אני לא אמורה להרגיש בסוף יום רצון נואש כזה שכולם יעופו לי מהעיניים, אני אמורה להיות נינוחה, וליהנות מכל רגע עם היקרים לי. אני לא אמורה להגדיר או לחוות את הימים שלי לפי המשימות שבהם, אני לא אמורה להיות עבד במצריים, כי מצד היהלום אני לגמרי בת חורין!

העובדה שזה כואב לי באה מהמקום שאני יודעת. יש לי יהלום, אני היהלום הכי צלול, הכי טהור, הכי נקי מכל סיג. זה מי שאני באמת – וזה מה שאני רוצה להיות. זה טבוע בי, לשאוף להכי שלם, הכי אמתי, הכי עמוק שאפשר.

ופתאום אין לי אותו. כאשר היהלום שבי מזהה את הצלילה העמוקה שלו, שהוא בעצם אבד ואיננו, זה מאוד כואב.

להמליך

הצדיקים מגלים לנו סוד גדול: כאשר את מרגישה רחוקה וירודה ואין לך את היהלום שאת, כל המציאות שלך תלויה בזה שתעמידי פנים, שלא יראו עלייך שום דבר. באת לעולם למציאות שנאבדה. השלמות, הקדושה, הקירבה, היהלום – נאבד. זה כואב מאוד. זה עושה פער מטורף, סוג של חור בלב.

וכאן הכול תלוי בזה שתהיי כמו היהודי שאמר: אני לא זורק את עצמי בעקבות האובדן לאוקיינוס. אני מחזיק מעמד בשארית הכוחות. היה לי יהלום, עכשיו אני פה ואין לי יהלום. מה מפה אני יכול לעשות?

זה סוד מאוד גדול: אל תתעסק עם התוצאות של הטבלה כפי שאתה מדמה אותן בליבך. אל תתעסק עם איך שזה נראה, מה הצלחת ומה לא הצלחת. תחזור בחזרה לרצון שלך. אתה רוצה לעבוד את הקב"ה? אתה רוצה להתקדם? אתה מבקש עזרה? אתה רוצה להיות דווקא מצליחן בדרך מסוימת אחת או אתה מוכן כל יום מחדש למצוא את איפה שאתה נמצא היום ועם זה לעבוד?

אל תאבד את התקווה. תחפש מה התפקיד שלך בתוך כל חושך. אל תניח את מקומך. יש לך קביעות? את מתפללת שחרית כל יום? אפילו זה צרור של פיהוקים יותר מאשר צרור של מילים, אל תעזבי את התפילה. אל תפסיקי לעשות. זה מה שהקב"ה רוצה מאתנו, חיבור לרצון שלו בכל מקום שאנחנו נמצאים. הכנעה. לא אתה תצייר את הציור אלא אני. תהיה איפה שאתה, תקבל את זה, תסכים לזה ואל תפסיק לבוא.

אנחנו כל כך מציירים לעצמנו את ההצלחה. אנחנו כל כך מתגעגעים ליהלום המדוגם והנוצץ. אנחנו כל כך רוצים את האהבה האמתית ואת העשייה הנכונה ואת מצב הנפש הנכון וזה כל כך כואב כשזה לא נמצא. אבל להמליך עלי את הקב"ה זה לדעת: השם רוצה אותי פה. ברגע זה מתחדשת הבחירה שלי וכל מה שאני צריכה הוא להסכים להיות פה לפי רצונו. לא להתאבל על מה שאין אלא לעשות מה שאני יכולה במקום הזה.

היהלום הוא מי שאנחנו ומה שהיה ויהיה לנו לנצח, אבל הזמן שלנו כאן בעולם מוקדש לאיסוף תבואה. היהלום לא שייך לכאן, עובדה שאיבדנו אותו, אבל התבואה היא הסחורה ששייכת לנו, עובדה שאותה אנחנו יכולים למצוא. איך? עיקר ההצלחה על ידי שלא יראו עלינו את כל מה שאיבדנו. שלא נזדהה עם האין לנו. ברור שאין לנו. דור של עקבתא דמשיחא הוא הדור הכי רחוק מדור דעה… יש לנו הרבה יותר אין מיש. זה ברור, זאת הנחת היסוד. לעולם הזה מגיע רק מי שהוא חסר ופגום וזקוק לתיקון. השלמים נשארו בשמיים, ולא באו לעוד מסע כאן על פני האדמה.

התיקון הוא לעצום את העיניים לפער הכואב ולמלא את החלל הפנוי באמונה. נאבד לי הכל, אבל מה בכל זאת נשאר? לא להיבהל, לאסוף את שרידי העשתונות ולהעמיד פנים שהכל בסדר. לפעול מה שאפשר. לחכות לישועה.

וכשהיא תבוא, נגלה שתוך כדי תוך כדי – הפכנו לעשירים מופלגים.